סיפורו של אודיסאוס התחיל באיתקה והסתיים בה, והיו בו תחנות רבות ועלילות מסמרות שיער.
בדפים הבאים תמצאו את המפות המרמזות למקומות שבהם היה, ואם תרחפו עם העכבר על כל אחת מהן, תגלו מלבנים שהלחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.
כל המפות נדפסו בספר אודיסאוס בהוצאת כתר; ציירה אותן רחלי פלאוט שלֵו - שציירה גם את המפה הצבעונית בעמוד 11 ואת השער לספר.

אודיסאוס נולד כאן, באיתקה. כאן עיצבו החלומות את נפשו,...
אודיסאוס נולד כאן, באיתקה. כאן עיצבו החלומות את נפשו ומכאן יצא לדרך ההרפתקאות... ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

פרק ראשון: עיניו ואוזניו של לָאֶרְטֵס

רגליו הקלות של הילד אדום השיער נשאו אותו במורד השביל אל המעגן. הוא רץ ודילג על המדרון הטרשי, ובכל אחת מידיו היה כד לא גדול. רק פעם אחת העיף מבט לאחור, אל מערת הנימפות, וחיוך התפשט על פניו. הגבעות מסביב נראו פראיות כתמיד. רק כשהתקרב אל המעגן המוסתר בחיק הסלעים ראה את הספינות: הן היו מוטלות על החוף, וכמה עשרות מלחים עסקו בחידוש איטומן בזפת שחורה. הילד הטמין את הכדים מאחורי סבך שיחים, ועיניו שבו בלי הרף אל המלחים העסוקים במלאכתם: האם הביט מי מהם לעברו?

לא הרחק מהם, בצל עמוד אבן, עמדו שני אנשים שמעמדם הרם ניכר בלבושם. ברור היה כי אינם נמנים עם המלחים העמלים, אך לא רק משום כך התגנב אליהם. לבו היה נתון עדיין לכדים שהטמין, ועם זאת היה נחוש בדעתו להטות אוזן לשיחת המבוגרים, שאת דמותם חרת בזיכרונו.

אחד מהאנשים רמי המעלה היה מֵלָנֵס, מבכירי הקברניטים שפיקדו על הספינות המפליגות בין האיים; איש שיחו היה אֶוּפֵיתֶס, זר שהגיע אל האי הקטן כפליט, והמלך בכבודו ובעצמו העניק לו את חסותו. הכול הכירוהו כמי שתמיד ירחש איזו מזימה, ועתה הגיעה אל אוזניו של הילד נעימת התחינה בדבריו של אופיתס, שאמר: "ומה יוצא לנו מכל זה? הרי כל השלל נשאר בידיו של לָאֶרטֵס!"

ניכר היה כי הדובר מתאמץ לשכנע את מלנס להסכים עמו – ומהבעת פניו הזעופה של הקברניט היה ברור כי המאמץ אינו עולה יפה. עתה דיבר הקברניט הגבוה ורחב הכתפיים, וברור היה כי לא ייענה לאופיתס בשום אופןדיבר הקברניט הגבוה ורחב הכתפיים, וברור היה כי לא ייענה לאופיתס בשום אופן. עם זאת ניכר גם שאינו רוצה לנהוג באופיתס בגסות. הילד הקשיב לדברים בפה פעור, שכן מלנס בעל הקול העמוק והמהדהד בחר להשיב לאופיתס בדרך המקובלת, סיפור מוכר. "בעצם היום שחברו כל אלי האוֹלִימְפּוֹס נגד זֶאוּס אבי האלים – הקיפו אותו בשנתו, חטפו מידיו את הברק וכבלו את ידיו ואת רגליו ברצועות עור – כבר באותו היום החלו להתקוטט ביניהם מי יעמוד בראשם במקומו. רעמי קולותיהם הגיעו לאוזניה של תטיס, שאהבה את זאוס אהבת נפש, והיא מיהרה אל הענק החזק בְּרִיאָרֶאוּס והזעיקה אותו לעזרה. כל מאה הידיים של הענק היו נחוצות, מפני שהיו מאה קשרים בכבליו של זאוס. "גם את סוף הסיפור אתה בוודאי מכיר," אמר מלנס בעוד אופיתס מעווה את פניו וממולל את אצבעותיו. "הקושרים המופתעים נכנעו ללא קרב; את הֵרָה, אשתו, תלה זאוס מן השמים בפרקי ידיה כשסדן כבד קשור לרגליה, ואילו על פּוֹסֵידוֹן ואַפּוֹלוֹ הטיל שנת עבדות בחצרו של מלך טרויה. הם בנו את החומות האדירות של העיר, ולכן שום בן תמותה לא יוכל לפרוץ אותן לעולם. האלים כולם נאלצו להישבע שלא ימרדו עוד לעולם בזאוס אביהם ומלכם, והאמן לי שלא שכחו את חרפתם."

אחרי רגע ארוך של שתיקה נד אופיתס בראשו, ואחר השיב כאילו בעל כורחו: "מי אני ומה אני, מלנס, שאעז לחלוק על דעתם של טובים וּותיקים ממני. אם בעיניך ובעיני האחרים טובה מלכותו של לארטס, האיש אשר נתן לי מחסה בממלכתו..."

פתאום חדל מדבריו. נראה כי בעודו מעיף מבטים חששניים לכל עבר, הבחין בילד שהסתתר לא הרחק מהם. "אהה, והנה בנו של המלך!" קרא, ונעימת קולו ספק מתרפסת ספק מלגלגת, "בוא וספר לנו על מי אתה כועס, אוֹדיסֵאוּס בן לארטס," הוסיף.

הילד אדום השיער קם והתקרב אליהם. פירוש שמו, אודיסאוס, הוא אכן הכועס. הוא באמת כעס לא פעם על הילדים שהקניטו אותו – וגם על האיש שנתן לו את שמו המוזר. אבל עכשיו, נוכח ההקנטה מפיו של אדם מבוגר, היסס ולא ידע מה ישיב. "הנח לו, אופיתס," אמר לבסוף מלנס וחילץ אותו מן המבוכה. "אודיסאוס, האם ראית את בני הקטן?"

"כן," השיב הילד והביט ממלנס אל אופיתס בעיניים בורקות. "כשעברתי ליד ביתך הוא ישב לו ושיחק בשתי אבנים – ואז עבר שם אַנְטינוֹאוֹס, בנו של אופיתס, ולקח אותן ממנו."

לשמע מעשיו של בנו עיווה אופיתס את פניו ברוגז, ואילו מלנס צחק: "האם זו האמת, אודיסאוס?"

"במקרה, כן," אמר אודיסאוס, והסמיק כשעמד פתאום על משמעות המילים שנפלטו מפיו. אבל דומה כי שני המבוגרים לא הבחינו בכך. מלנס רק הוסיף לחייך, ואילו אופיתס שלח לעברו מבטים נזעמים; הילד הפנה להם את גבו והחל מתרחק משם.

"אודי, אודי!" שמע לפתע קול קורא בשמו. זו הייתה אוריקליאה, האומנת שלו. אודיסאוס פנה לעברה. "אודי, נודד קטן שלי!" כרכה האומנת את זרועותיה סביבו. "אביך אמר לי שאולי אמצא אותך כאן. הוא קורא לך." "אוי, קליאה!" מחה אודיסאוס. "היית מוכרחה למצוא אותי?" עתה לא יוכל לשוב אל הכדים שהטמין, ולהתענג על הצלחת מזימתו. אוריקליאה צחקה צחוק נעים. "כשהמלך מצווה, גם החשוב בנתינים ימהר לעשות כדבריו. בוודאי אם הוא מצווה על שפחה נאמנה ומסורה..."

הילד אדום השיער הגניב מבט אחרון אל המקום שבו הסתיר את הכדים, והעווה את פניו בצער. כשידה חובקת את כתפיו של הילד, פנתה עמו האומנת בשביל העולה אל מרומי ההר, אל בתי איתקה ואל נחלותיו של מלכם.

על כתף ההר הגדול, המשקיף לעבר כמה מן המעגנים והמפרצים באי הקטן איתקה, היה בימים ההם מטע מטופח. היו בו לא רק זיתים ואגסים, תאנים ותפוחים, אלא גם גפנים שניחוח ענביהן מסחרר עוד בטרם היו ליין. אל המטע הזה אי אפשר לצפות מן המעגן, אך היודע את סוד שבילי האי ימצא את דרכו אליו בנקל. מתנשמים ומתנשפים טיפסו אודיסאוס ואוריקליאה במעלה השביל התלול, וכשהתקרבו למטע נצמד הילד אל האישה הטובה כמבקש את הגנתה, וזו כרכה שוב את ידה סביב כתפיו. רק משהעמיקו במטע הסירה האומנת את ידה התומכת והדפה אותו לפנים.

אודיסאוס ידע שכך עליה לעשות, ולמען האמת לא היה מקום לחשש: לארטס לא הרבה להענישו, גם כשהיה ראוי לכך. הוא התקדם ל א טו בין עצי המטע, וכמעט התנגש באביו ובאמו שהתנשקו בצלה של תאנה ענקית. רשרוש העשב והעלים הקדים את אודיסאוס, והם פנו לעברו. לרגע ניכר כי לארטס התמלא בזעם, אבל ידה של אַנְטיקְלֵ יאָה אשתו הונחה על זרועו, וכאשר נחו עיניו על בנו – מיד חדל מזעפו.

"אה, אודי," אמר, "טוב שבאת. רצינו..." הוא הביט באמו של אודיסאוס. "החלטנו שהגיעה השעה להטיל עליך אחריות לרכושך," המשיכה אנטיקליאה בנחת. "אביך ואני מעבירים לרשותך חלקה אחת במטע הגדול, ועליך לטפל בה." יחד פנו לעבר חלקה שניטעה זה מקרוב. "אתה רואה?" אמר לארטס, "שלושה-עשר העצים האלה הם אגסים; ואלה עשרה שתילים של תפוחים. את התאנים האלה שתלתי כבר לפני שנתיים. אם תטפל יפה בכולם, אעזור לך לנטוע חמישים ושש שורות של גפנים – ממינים שונים, שכל אחד מהם מבשיל בזמנו ובעונתו, והיין שמתקינים מכל אחד מהם טעמו שונה. "

"אבל עכשיו, לפני שאראה לך איך לטפל בכל עץ ועץ במטע שלך, יש לי שאלה אליך. הבוקר ראיתי אותך רץ בשביל לעבר הר הנימפות בחברת כמה ילדים. אחר כך נפרדת מהם; וכשחזרו אל הכפר, פנית והקפת את ההר. הם חזרו אל המערה הגדולה, נושאים קערות וכדים, והשאירו אותם בפתח מערת הנימפות; ואחרי זמן מה ראיתי אותך מקפץ במורד הדרך אל המפרץ ובידך דבר מה. לבי אומר לי, כי אילו הייתי יורד אל מערת הנימפות, ודאי הייתי מתקשה למצוא את קערות המנחה שהביאו לשם חבריך."

אודיסאוס הביט באביו בנשימה עצורה. תיאורו היה מדויק להפליא, והוא התלבט מה יגיד לו. "ראיתי בנמל את מלנס עם אופיתס," אמר הילד לבסוף בקול נרגש. "הם דיברו עליך; אופיתס..."

לארטס צחק, והשתיקו בתנועת יד. ברור היה שאודיסאוס מנסה לחמוק מן השאלה שאביו עמד להציג לו. "קודם כול עליך לענות לי: האם נעלמו הקערות והכדים מן המערה?" שאל לארטס בנחת. "הנימפות ודאי לקחו אותם," השיב אודיסאוס, והפעם היה קולו נלהב מעט פחות. "הן רעבות מאוד – כי לא הגישו להן שום מנחה מאז החג האחרון." "בלי ספק," אמר לארטס, ונעימה של לעג בקולו; "והרי גם אז לא טעמו דבר – הן לא נגעו בכלים או במזון שהונח בהן. או שאולי אז לא היו כלל באיתקה, ורק עכשיו חזרו?"

אודיסאוס שתק והשפיל את מבטו. "ואולי יש הסבר אחר," המשיך לארטס. "כדאי לך להיזכר במעבר שבין מערת הנימפות מצדו זה של ההר ובין המערה הגדולה שמעברו האחר – אני זוכר עדיין את הנשים המבוהלות שחגגו במערה הגדולה, וחזרו בבעתה לאיתקה כשהן רועדות מאימה, מפני שלדעתן קראו להן הנימפות בשמן ודרשו מהן להסתלק. לדעתי ברור מי הבהיל אותן."

אודיסאוס לא העז להוציא הגה; ברור היה שאביו יודע מה עשה – גם אז, בחג, וגם היום, כשהוליך שולל את חבריו. הוא הרכין את ראשו. "ומשהו נטלת איתך אל המפרץ?" שאל לארטס, ואודיסאוס הינהן. לאחר רגע של שתיקה אמר האב בקול חמור: "עכשיו אני רוצה שתיזכר במשחק המקלות והחבלים שאמך קנתה לך בפעם האחרונה שעגנה כאן ספינה מכְ רֵ ת ים. עוד לא שיחקת בהם, נכון?" "רק פעם אחת," אמר אודיסאוס, "עם מֵנְטוֹר."

מנטור היה לא רק חברו הטוב והמסור של אודיסאוס, אלא גם מי שידע להציע לו איך להיחלץ מצרות שאליהן נקלע בנכונות כה רבה. "אבל מנטור," אמר לארטס, "לא היה בין הילדים שירדו איתך למערה הבוקר, נכון?" "לא," צחק אודיסאוס. "מנטור חכם מדי." "ולכן," סיכם לארטס, "תוכל להניח את המקלות והחבלים עם קערות המנחה שתחזיר לפתח מערת הנימפות, ועם דבלי תאנים שתוסיף להן. אני סומך עליך שתצליח לגרום לחבריך לגשת לשם – אפילו בלי לגלות לך שעשו זאת. ואל תצטער על המשחק החדש. אולי כך תזכור שמותר לרמות אויב; אבל חבר או אורח, או שכן הזקוק לעזרה – באלה אסור לפגוע, אם אתה ירא את האלים."

מהבעת פניו ידע לארטס שבנו יעשה כדבריו עד הפרט האחרון. "ועכשיו," אמר לו, "תוכל לספר לי את מי פגשת בנמל." אודיסאוס חזר באוזניו על מה ששמע. "אופיתס אמר שאתה דואג רק לעצמך, וכי אנשי איתקה נאנקים תחת עול העריצות של בית אַקְ רי סיוֹס; ומלנס ענה לו שזה לא נכון, ומי שבוגד במלך – סופו להיענש." "הלוואי שהיו לי אוזניים ועיניים כשלך גם בשאר איי הממלכה," אמר לארטס.

במישור יקֵפלוֹניה הסמוכה לאיתקה רעה בקרו של לארטס; את סוסיו החזיק בחצי האי לֶאוּקַס, מפני שאדמת איתקה לא הניבה את העשב הנחוץ לאלה או לאלה; וספניה של זָקינְתוֹס היו ממיטב אנשיו. בכל המקומות האלה היו אנשים הנאמנים לו – ואודיסאוס ידע היטב שכל איש מנאמני המלך היה מספר לו מיד אילו שמע על מזימה הנרקמת נגדו. באוזני אודיסאוס הידהד הסיפור הידוע כל כך על היום שבו חברו אלי האוֹ ל ימְ פוֹס נגד זֶאוּס אבי האלים – הקיפו אותו בשנתו, חטפו מידיו את הברק וכבלו את ידיו ואת רגליו ברצועות עור; והרי כבר באותו היום החלו להתקוטט ביניהם מי יעמוד בראשם במקומו. רעמי קולותיהם הגיעו לאוזניה של תֵטיס, שאהבה את זאוס אהבת נפש, והיא מיהרה אל הענק החזק בְריאָרֶאוּס והזעיקה אותו לעזרה. כל מאה הידיים של הענק היו נחוצות, מפני שהיו מאה קשרים בכבליו של זאוס. כל ילד ידע את סוף הסיפור הזה: האלים המופתעים נכנעו ללא קרב ונאלצו להישבע שלא ימרדו עוד לעולם בזאוס אביהם ומלכם. אך זאוס לא הסתפק בכך: אתהֵרה, אשתו, תלה מן השמים בפרקי ידיה כשסדן כבד קשור לרגליה, ואילו על פוֹסֵידוֹן ואַפוֹלוֹ הטיל שנת עבדות בחצרו של מלך טרויה. הם בנו את החומות האדירות של העיר, ולכן שום בן תמותה לא יוכל לפרוץ אותן לעולם.

"אופיתס הוא כפוי טובה," אמר לארטס, כאילו קרא את מחשבותיו של בנו. "אבל דברי ההסתה שלו לא יועילו – לא באיתקה. בקרוב תחזור הספינה ששלחתי עם צי ספינותיו של שכננו הקרוב, נֶסְטוֹר מלך פילוֹס, ואז ייווכחו כל נתיני האיים כי הנאמנים לי זוכים ברווח נאה מהמסעות, וכי גם בימי שלום אפשר להתעשר." "לאן הפליגה הספינה השחורה?" שאל אודיסאוס – ולא מפני שהייתה זו ספינה מיוחדת קרא לה כך, אלא מפני שכל הספינות נמשחו במין זפת שחורה, וכך נהגו בני יוון לכנותן. "לקוֹלְכיס," אמר לארטס, ועיניו בורקות, "ומשם לקפריסין ולמצרים." כל אחת מהארצות האלה נודעה בעושרה, והיוונים היו מהעמים שניסו להתפרנס מסחר ביניהן. מצרים נודעה בתבואה שסיפקה לעולם כולו; אבל קולכיס הייתה מפורסמת דווקא בזכות המסתורין שאפף אותה, ובשל הגיבור יסון שהפליג אליה בספינה אַרְגוֹ כדי להביא ממנה את גיזת הזהב. עיניו של אודיסאוס זהרו. "אבא," אמר, "גם אתה הפלגת לקולכיס, נכון?"

לארטס הינהן, וזיק של חיוך בעיניו. "אז היית בין האַרְגוֹנאוּטים – וראית את הֵרקְלֵס, ואת אנשי הדרקון, ואת הרי החבט, הסלעים המתנגשים –" "לא, לא הפלגתי בארגו, ובכל זאת הפלגתי גם אני בספינה שיעדה היה גיזת זהב; הבאנו לקולכיס בגדי צמר, והחזרנו משם זהב." לארטס צחק בקול. "והסלעים המתנגשים היחידים שאיימו עלינו היו אלה במצר ההֵלֶסְפוֹנְט, כשנציגו של מלך טרויה דרש מאיתנו לשלם בעד המעבר. ארורה תהיה טרויה!"

חיוכו של לארטס נמוג. עתה הביט בזעף לעבר הים המלחך את חופי איתקה מכל עבר. אגרופיו האדירים היו קפוצים, ויראה מילאה את לבו של אודיסאוס: גם אם לא היה בין ספניה של ארגו, היה אביו לוחם למוד ניסיון, שהוליך את אנשי האיים שלו לקרבות עטורי תהילה – ושלל. בלבו קיווה כי יזכה להיות כמוהו, ואף יותר מכך: כי ישתתף באיזו הרפתקה גדולה, נהדרת, וישוב לביתו כששמו נישא בפי כול.

בוקר אחד ישב הילד אדום השיער עם אומנתו והקשיב לדבריה בעיניים קרועות לרווחה. "מלך צור," סיפרה אוריקליאה, "יושב כל היום באולם הכס ושופט את עמו. עבדיו מעבדים את שדותיו, אופים את לחמו ומגישים לו את סעודותיו; פקידים מטעמו גובים מס מנתיניו כדי למלא את אוצרותיו; ונשותיו יולדות לו בנים שיגדלו ויעמדו בראש צבאותיו." "את בטוחה?" שאל אודיסאוס בפקפוק. "הרי גם אבא שלי מלך; אבל רק לפעמים הוא נקרא לשפוט בין שכנים, ורוב הימים הוא מטפל בעצמו בעדרים ובמטעים שעבדיו נמצאים בהם."

"אבא שלך, ואביו לפניו, מולכים באיתקה ובאיים הסמוכים לה מפני שהם מגנים על תושביהם מכל אויב, ועומדים בראשם בכל פשיטה וקרב. אבל העולם גדול, ולא בכל מקום נוהג אותו השלטון. על בני צור וצידון – שכאן קוראים להם 'פֵניקים' בזכות צבע הארגמן המופלא שהם מוכרים – מולך שליט אדיר הספון בארמונו; ואדיר אף ממנו מלך מצרים. ודאי שמעת כבר, שבסְפַרְטה יש שני מלכים, ולא אחד, וכך גם בארגוס ובערים אחרות. ובארצן הרחוקה של האָ מזוֹנוֹת יש מלכה לוחמת, ואין לה בעל כלל." "כן, שמעתי," אמר אודיסאוס. "ושמעתי גם שלמלך טרויה יש מאה נשים, ושכל אחת מהן ילדה לו בן. והוא עשיר כל כך, ש –" פתאום נכנס דוליוס, עבדו המסור של לארטס, להזעיק את אוריקליאה.

"בואי מהר למפרץ פוֹרְקיס," אמר דוליוס בדחיפות. "ספינה ענקית נגרפה אל החוף, וספניה הפניקים העמידו למכירה עבד צעיר, ילד שהובילו איתם. אחרי שלארטס קנה אותו, הילד אמר פתאום שהוא בן מלך מאיזה אי – סוּרְ יוּס, אוסירוֹס, ואולי סיריס – אבל שפתו בלולה יוונית ופניקית, וקשה להבין מה הוא אומר. עלייך לבוא לעזור."

אוריקליאה לא נולדה שפחה. ספנים בני האי השכן, זקינתוס, חטפו אותה ממולדתה בחוף של צידון, היא פניקיה; לבסוף נעשתה אומנת בבית לארטס. השפה הפניקית הייתה שגורה עדיין על לשונה. אודיסיאוס הלך בעקבותיהם אל החוף, וראה את אביו ואמו ניצבים ליד הילד. הכבלים הוסרו מקרסוליו, וידו של לארטס הייתה מונחת על כתפו – לא כדי למנוע את בריחתו; וכי לאן יוכל לברוח, והוא באי קטן?

אודיסאוס התבונן בו: כמעט בן גילו. עמידתו הייתה נאה ודיבורו קולח – גם אם הבין רק חלק ממנו. אוריקליאה הקשיבה במאמץ רב לסיפור שעליו חזר עתה הילד באוזניה. אודיסאוס זיהה בו מילים יווניות רבות, קצתן משובשות באורח תמוה; וכן מילים פניקיות רבות שהכיר בזכות אוריקליאה: ככל אומנת, השתדלה גם היא לדבר אליו בשפת אמו, אבל כאשר פיזמה באוזניו שיר כדי להרדימו, או כשעסקה במלאכת הבית ואודיסאוס היה בקרבתה, הייתה עוברת בלי משים לצידונית – והילד הנבון הכיר מילים רבות בשפה זו. לימים, נקדים ונגלה, עתיד הדבר להציל את חייו.

"הוא אומר ששמו אֶוּמיוֹס," פנתה אוריקליאה לבסוף אל לארטס. "אביו הוא אחד משני המלכים של האי סיריס, המצוי לא הרחק מאוֹרְ טיגיה..." "את בטוחה?" קטע לארטס את דברי. "

שאלי אותו שוב:" האם שני מלכים מתחלקים בשלטון?" אוריקליאה פנתה שוב אל אומיוס ואף היא עירבה מילים בצידונית וביוונית. "לא," הודתה לבסוף, "טעיתי בהבנת דבריו. הוא אומר שיש באי שתי ערים החיות בשלום זו לצד זו, ולכל אחת מהן מלך משלה. עוד הוא אומר שהאומנת שלו הייתה שפחה פניקית – שנחטפה מביתה בצידון והשודדים מכרו אותה לעבדות."

אוריקליאה הוסיפה לתרגם: יום אחד הגיעו סוחרים פניקים לממלכת קְטֵסיוֹס, אביו של אומיוס. השפחה הפניקית סיפרה להם מנין באה, והם פיתו אותה לבוא עמם כדי שיחזירו אותה הביתה, לצידון. לפי סימן מוסכם שלחו הפניקים אחד מהם ובידו תכשיט לאמו של אומיוס, וכך ידעה השפחה הפניקית שהגיע המועד. אומיוס התפתה לבוא בחברתה אל הנמל, ורק כשעלו לספינה הפניקית וזו העלתה עוגן, הבין הילד כי נחטף.

השפחה גנבה גביעי זהב אחדים מבית אדונהּ, והפניקים נטלו אותם ממנה ושינו את יחסם כלפיה. היא חלתה מאוד, ושישה ימים אחרי ההפלגה מתה. באותה עת נסחפה הספינה אל חופי איתקה. "אם הוא דובר אמת," אמר לארטס, "נוכל להציע לאביו לפדותו." אותות של פחד ניכרו בפני אומיוס כשהבין את דבריו של מלך איתקה. אודיסאוס בחן אותו בעניין: האם הוא חושש מפני כעסו של אביו מפני שהמרה את פיו והלך עם השפחה? או שאולי הוא בעצם בן השפחה, ויודע כי המלך לא יטרח לפדותו?

אנטיקליאה, אמו של אודיסיאוס, הבחינה בפניו המפוחדים של אומיוס. היא הניחה את ידה האחת על שכם הילד, ובידה האחרת לחצה את זרועו של לארטס: "אומיוס הוא בערך בן גילה של ב תנו. בינתיים יגדל עמה, ואחר כך נראה," אמרה בנחת. ניכר היה שלארטס מקבל את דעתה. הוא טפח על שכמו של אומיוס, ולאחר שהעמיד את הילד תחת חסותו של אודיסאוס, פנה לדרכו. מיד אחרי שבא אל הארמון פגש אומיוס את מֵלַנְתֶאוּס, בנו של דוֹ ליוֹס. שלא כילדיו האחרים של דוליוס הנאמן, כולם טובי מזג כאביהם – היה מלנתאוס רע לב, וניצל כל הזדמנות לפגוע בחלשים ממנו. שעה קלה אחרי שהובא אומיוס אל הבית ציווה עליו מלנתאוס לרחוץ את רגליו. באותה שעה לא היה איש מלבדם בחצר, וקרוב לוודאי שמלנתאוס חשב כי ישלוט בנקל בעבד החדש. בו ברגע חזר לשם אודיסאוס; הוא התכוון להגן על אומיוס, אבל התברר שלא יהיה בכך צורך.

אומיוס הביט במלנתאוס מן המקום שבו עמד, אבל לא זז לעברו. מלנתאוס גיחך, ירק הצדה בבוז וחזר על פקודתו. "טיפש, האם לא הבנת מה אמרתי?" קרא. אומיוס הוסיף להביט בו בלי נוע; ואודיסאוס הביט בשניהם מן המבוא. בנו של דוליוס ניגש אל אומיוס והרים את ידו כמבקש להכותו, ובה בשעה בעט בו בכוח רב בירכו. הכאב ודאי היה רב, אבל אומיוס לא נרתע: הוא מיהר לשלוח את שני אגרופיו, ופגע בכתפו ובפיו של מלנתאוס. "אבא," צעק מלנתאוס, שדם ביצבץ על שפתיו, "הילד הזה הרביץ לי!" ויצא מן החצר בריצה. נראה כי המקרה לא השפיע לרעה על העבד החדש; בתוך שבועות ספורים השתפרה היוונית שבפי אומיוס לבלי הכר. הוא אהב את אדונו, ציית לאנטיקליאה בכול וזכר לה את חסדה עד יומו האחרון; למען האמת, כמוהו עשו כל מי שזכו להיות בני בית בארמונם של לארטס ואנטיקליאה, שרצפתו עפר ורהיטיו כקירותיו עשויים עץ חשוף.

פרק שני: סיפורים מארצות רחוקות

בארצות אחדות ממזרח ליוון כבר ידעו לכתוב לפני שלושת אלפים ומאתיים שנה. לפי האגדה בא קַדְמוֹס מצידון לחפש את אחותו שנעלמה; הוא גילה שזאוס חטף אותה, ולא העז לחזור בלעדיה הביתה. לכן הקים עיר חדשה, תֵבַי, והעניק לשכניו היוונים את האלף-בית הצידוני, הזהה בכול לאלף-בית העברי הקדום. בכל בתי המלוכה החשובים היו יודעי קרוא וכתוב, אבל אל האיים בקצה ממלכות האָכָ אים לא הגיעה האוּמנות הזאת; ועם זאת על הילדים הרעיפו סיפורים והסברים, שנועדו לסייע להם לתפוס את מקומם בעולם כשיגדלו. לאודיסאוס נותר די זמן לשחק עם חבריו וללמוד להנהיגם, אך גם הוא זכה לשני מחנכים שהרבו להקסים את לבו בסיפוריהם – לארטס אביו ואוריקליאה אומנתו.

עם ערב השתדל לארטס לצאת עם בנו אל החוף או אל ראש הרנֵריטוֹן, הגבוה בהרי איתקה, כדי להצביע על הכוכבים המשמשים את הספנים הצידונים לניווט בלב ים. אודיסאוס התקשה תחילה להבין את העניין: אם נמצאים ליד מעיין אָרֵ תוּזָה, למשל, הרי אין כל קושי להגיע אל מצוק העורבים, שבו מצויים עדרי העזים, נכון? "אבל בלב ים אין מסביבך שום דבר, רק מים ומים," הסביר לארטס בסבלנות. "לכן רבים כל כך הספנים האכאים המפליגים רק לאור היום, ולאורך החוף, וכלל אינם מתבוננים בלילות אל הכוכבים. "הם מפליגים ביום," המשיך, "כדי שיראו כל סלע, שונית ושרטון; וכל עוד הם רואים את החוף, לא יאבדו את דרכם. אלא שאם פורצת לפתע פתאום סערה והם נסחפים ללב ים – שוב לא ימצאו את ביתם לעולם, כי הניווט ביום אינו כה בטוח כמו בלילה." "כי השמש נמצאת בכל שעה במקום אחר," אמר אודיסאוס. "נכון. אלא שגם הכוכבים זורחים ושוקעים," אמר לארטס. "אבל לא כולם," השלים אודיסאוס, "הדובה הגדולה והדובה הקטנה אינן שוקעות לעולם." "מדוע?" שאל לארטס. "כי זֵאוּס אהב את קליסְטוֹ," חזר הילד אדום השיער על הסיפור ששמע לאפעם, "והֶ רה הקנאית הפכה אותה לדובה. אַרְ קס, בנה של קליסטו, יצא לציד וכמעט הרג אותה; וברגע האחרון קבע זאוס את שניהם בשמים. ארקס הוא הדובה הקטנה, והחשוב ביותר בה הוא אחד מארבעת השומרים, הנקרא כוֹ כב –" ) אודיסאוס אמר מילה זו בצידונית, מפני שכך התגלגל השם ליוונית(, "לפיו אנחנו יודעים מהו הצפון, ביתו של בוֹרֵ אָס.") לארטס הביט בו בגאווה. "עכשיו הבט מעבר לדובה הגדולה," אמר, "וגם מעבר לדובה הקטנה ומעבר לשומר הזוהר ביותר בה, כוכב: מה אתה רואה מימין ומשמאל?" "את שביל החלב," אמר אודיסאוס בצייתנות. "טוב, ועכשיו הבט ימינה, מעבר לשביל החלב. אתה רואה את קבוצת הכוכבים הבולטת, ובה שניים מהכוכבים הזוהרים ביותר בשמים? זהו אוֹ ר יוֹן הצייד." "גם הכוכב הגדול ההוא, מתחתיו?" שאל אודיסאוס. "לא, זה הכלב הגדול של אוריון, סיריוֹס. היום אספר לך על אוריון." לפני שנים רבות, סיפר לארטס, חי בבוֹיְ אוֹ ט יה כוורן עני בשם היריאֵוּס. מאחר שהיו עניים, החליטו היראוס ואשתו כי לא יהיו להם ילדים; אחרי שאשתו מתה, הצטער על כך הכוורן – אלא שהיה מאוחר מכדי שיוכל לשנות זאת. היראוס כיבד את האלים, ובייחוד הקפיד על מצוות הכנסת האורחים. פעם אחת הגיעו לביתו שני עוברי אורח, והוא קיבל אותם כדרכו בכבוד והגיש להם את הדבש המשובח והטרי ביותר שרדה מכוורותיו. בלילה הציע למענם את מיטתו, והוא עצמו ישן על הרצפה. כאשר קמו בבוקר, שאלו האורחים את היראוס איך יוכלו לגמול לו על הכנסת האורחים שנהג בהם. הם גילו לו שבעצם אינם בני תמותה אלא זאוס והֶרְמֵס, מאלי האולימפוס; והיראוס – שספק האמין, ספק לא – אמר להם בצחוק מר: "דבר אחד בלבד הייתי רוצה, אבל איחרתי את המועד; בגילי שוב אין לי תקווה שייוולד לי בן, וגם אשתי מתה מזמן." אבל זאוס והרמס צפו כי זו תהיה בקשתו. "עליך להקריב פר לאלי האולימפוס," אמרו לו, "את השומן והעצמות תשרוף, כמנהג; ואילו עורו של הפר ישמש למטרה אחרת."   לארטס חייך כצופן סוד, רכן על אוזנו של אודיסאוס ולחש לו כי האלים ציוו על היראוס להטיל את מימיו על עורו של הפר. לאחר מכן ציוו עליו לטמון את העור בקברה של אשתו המתה. "היראוס עשה כמצוותם," המשיך לארטס, "וכעבור תשעה חודשים נולד אוריון; אבל אמו הייתה בעצם גיאָה, אמא-אדמה." אוריון היה ענק ממש, המשיך המלך, ואולי שמו בא לו מן המילה "אוֹרוֹס", שפירושה ביוונית הר. הוא היה גם יפה תואר וצייד מיומן, ובשמחה הפליג לאי כ יוֹס כדי לשחרר אותו מן המפלצות האיומות שקיננו בו והרגו רבים מתושביו. מלך האי הציע את יד בתו לאיש שיצליח לסלק את המפלצות, ואולי משום כך יצא הענקלאותה הפלגה. אבל כשהשלים אוריון את המשימה ובא אל הארמון, ניסה המלך להתחמק מקיום ההבטחה. "הוא השקה את אוריון לשוכרה," סיפר לארטס, ונעימת קולו התמלאה בוז; שכן השכרות נחשבה בעיני היוונים למידה מגונה, ותמיד הקפידו למהול את היין במים או בדבש. בעודו ישן שנת שיכורים, ניקר המלך את עיניו של אוריון. הענק התעורר משנתו על חוף הים וגילה מה אירע לו. הוא התפלל בלהט לאלים, ויום אחד בא שליח וסיפר לו את דבר נבואת האוֹ רקְ ל של זאוס: על אוריון להפליג מזרחה, ולהפנות את ארובות עיניו הריקות אל הֵ ל יוֹס, הנוהג במרכבת השמש, ממש ברגעשבו הוא עולה מן הנהר אוֹקֵ יאָנוֹס – ואז ישוב אליו מאור עיניו. ברוב תושייה הבין אוריון כי בלי מורה דרך לא ימצא את דרכו מזרחה, אל הליוס; הוא מיהר אפוא להיכנס לסירה קטנה, והפליג דווקא צפונה, לקול הלמות הפטישים שעלה מבית המלאכה הראשי של הֵ פיסְ טוֹס, האל-האומן, שבו עיצבו עוזריו הקיקְלוֹפים, בעלי העין האחת באמצע מצחם, את חזיזי הברקים של זאוס. הוא חטף את אחד מן השוליות של הפיסטוס והושיבו על כתפיו. כך החל במסעו על פני הים וביבשה, עד שהגיע לנהר האדיר אוקיאנוס הסובב את העולם. בסופו של כל לילה, זמן קצר לפני שהליוס יוצא במרכבתו על פני השמים, מופיעה אחותו אֵאוֹס, אלת השחר. ברגע שראתה את אוריון התאהבה בו אאוס, ואחיה החזיר לו את מאור עיניו. יחד הפליגו האוהבים אל האי דֵ לוֹס, ועד היום, בכל בוקר, אלת השחר מסמיקה כשהיא נזכרת בשעות היפות שבילתה עם אוריון על חוף האי דלוס; ומשום כך היא מכונה בפי המשוררים "אאוס ורודת האצבעות"... דיבורים על אהבה אינם מובנים לנערים, ואודיסאוס החל לגלות קוצר רוח.לארטס, שהבחין בכך, מיהר לספר לו על סופו הנורא של אוריון. אוריון החל להשתעמם בדלוס; הוא זכר את הימים שבילה בציד, והתגעגע אל המרדפים המרתקים ביערות יוון, בהריה ובעמקיה. יום אחד פגש באלת הציד, אַרְטֵמיס, ואחרי מסע ציד אחד בחברתה שוב לא היה מוכן לחזור לחיי בטלה. השניים הצליחו כל כך בציד, שאוריון התפאר כי ישמיד את כל המפלצות בעולם. ביהירותו התעלם מכך שהאלים אינם מוכנים להרשות לבן תמותה לעשות כרצונו בעולם. וזאת הייתה הסיבה שאפולו, אחיה של ארטמיס, גרם לאובדנו של אוריון. האל שלח עקרב מפלצתי לרדוף את הצייד הגדול – עקרב ששום חץ או חרב אינם יכולים לו. לבסוף צלל אוריון במי הים והחל לשחות לעבר דלוס, בתקווה שאאוס המאוהבת בו תגן עליו מפני המפלצת. אז ביקש אפולו מארטמיס ללוותו אל חוף הים, והצביע על נקודה שחורה זעירה הרחק-הרחק מהם, שאך בקושי אפשר היה לדעת שהיא ראש אדם. "זהו נבל שחילל את המקדש שלך בצפון," אמר לה. "חבל שהוא רחוק כל כך, ולא – היית יכולה להרוג אותו באחד מחציך." ארטמיס לא הבינה שאפולו מתגרה בה בכוונה. היא תפסה בקשתה, ירתה חץ אחד במיומנות רבה, ופגעה בנקודה השחורה. רק כאשר שחתה לשם, כדי לגרור את הנבל המת אל החוף, התברר לה שהרגה בשוגג את אוריון. "עכשיו הבט אל השמים. ראה, אוריון נמצא בין הכוכבים; הנה האזור שלמותניו, ושם גם חרבו, וכפי שאמרתי לך – הנה גם הכלבים שלו.""אוריון הוא מקבוצות הכוכבים השוקעות בים. זריחתו מבשרת את תחילתה של עונת הגשמים – שהיא גם עונת הסערות בים. ספן נבון יודע כי מוטב שלא לצאת להפלגה ממושכת בתקופה שבה חולש אוריון על צדו זה של הרקיע." אודיסאוס תחב את ידו בידו הגדולה של אביו. הוא ידע כי גם סיפור זה ייחרת בלבו לעולם.

ככל הילדים בילה גם אודיסאוס חלק ניכר מזמנו במשחקים. לקטנים ממנו היו מעין צעצועים; אבל הנערים, אף אלה שהיו צעירים במקצת מאודיסאוס, העדיפו לשוטט בחבורות ולהשתעשע במשחקי דמיון. "אני אהיה תֵזֵאוּס, והיום אצא להילחם בשודדי הדרכים," היה אודיסאוס אומר בנעימה שאין לערער אחריה. "אֶוּ רילוֹכוֹס, אתה תהיה השודד." "למה דווקא אני?" אמר אורילוכוס מיד, על סף דמעות. "אני לא רוצה שתרביץ לי." היה נעים לגלם את תפקידו של פֵריפֵטֵס הרשע בעל האלה הכבדה, שהפחיד אתעוברי האורח ואף הרג אותם כדי לשדוד את כספם; אבל אורילוכוס ידע שתֵזֶאוּס עתיד לשים קץ למעלליו הרעים ולחטוף מידו את האלה – והעדיף אפוא שלא להתחיל בכך. "אני לא פוחד," אמר אַנְטיפוֹס, הצעיר מהם. הוא היה בכורו של אַיגיפְטיוֹס, מנכבדי איתקה, וחש חובה להתנדב לתפקיד כפוי הטובה. עד מהרה החל המשחק. אנטיפוס אחז בכוח באלה הכבדה שבראשה חישוק ברונזה. הוא גיבנן את כתפיו, העווה את פניו וניצב במעבר הצר. בני החבורה ניסולעבור על פניו, אבל הוא הדף אותם בחזרה, צולע על ירכו כנדרש מתפקידו, ובשאגה עמוקה תבע מהם את ארנקיהם. ואז הופיע תזאוס: לפי האגדה היה הגיבור האגדי מבוגר אך במעט מאודיסאוס, שגילם את התפקיד. בלי פחד ובידיים ריקות ניגש אל פריפטס. איש האלה הסתער עליו בשאגה, אך כלי נשקו נבלם בסלע כשיריבו חמק מפניו. ואז תפסו שתי זרועות חסונות באלה – והשודד הנכה ידע כי עתה ייענש בדיוק באופן שבו נהג בקרבנותיו. לאחר ההצלחה הגדולה ביקש אודיסאוס-תזאוס להילחם בנבל אחר – סי ניס השודד והרוצח, שהיה בידיו די כוח לכופף עץ אורן, והיה מוליך שולל את הבאים על אם הדרך לאתונה: סיפרו עליו שהיה מסתתר עד שהיה רואה עובר אורח קרב ובא, ואז היה מכופף את האורן במקצת, ומבקש מן הזר לסייע לו. כשהייתה צמרת האורן סמוכה לאדמה, היה סיניס מרפה לפתע מן העץ – והאיש המסכן היה עף ונהרג בנפילה. גם אותו, ועוד הרבה נבלים אחרים, היה תזאוס אמור להכניע, אבלעכשיו לא נשארו עוד ילדים שהסכימו להיות שודדים ורשעים שתזאוס יכה בהם. גם פֵ רימֵדֶס ופוֹ ליטֵס סירבו; ובלי נבלים לא היה טעם במשחק. אודיסאוס ידע מתי כדאי לחדול להתעקש: "אז נשחק בארגו," אמר; "ואני אהיה יסוֹן!" הארגונאוטים היו חבורת הגיבורים בספינה ארגו שיצאו להפלגה נועזת והחזירו את גיזת הזהב מקולכיס. "בואו, אל החוף!" קרא אודיסאוס, "נוכל להשתמש באחת הספינות המוטלות על החול." כל ילדי איתקה אהבו לשחק בארגו. היו בה גיבורים כה רבים, ובכל חלק מהסיפור זכה גיבור אחר להילחם בסכנות. אודיסאוס מיהר לתפוס את מקומו ליד התורן. מאחר שהפליגו מיוֹלְ קוֹס שביוון לקולכיס הרחק במזרח, היה זקוק יותר מכול לזֵפירוֹס, רוח המערב. כל עוד נשב רוח זה בנעימות, היו אורילוכוס או פרימדס – שעליהם הוטלו לסירוגין תפקידי הנווט וההגאי – מצוּוים להעלות את המפרש. החותרים נחו בינתיים, או מילאו את הפקודות של קציני הספינה. לפתע השתנה הרוח. אילו נשב מצפון, היו הספנים מורידים את המפרש, ובינתיים היו אנטיפוס ופוליטס – שגילמו את בניו של בוֹרֵאַס, רוח הצפון, מתפללים אל אביהם לחדול מזעפו; ואילו נוֹטוֹס נשב מדרום – היה אודיסאוס-יסון יודע שצרה עומדת לפניו. אבל הנה החל לנשוב רוח המזרח, אַרְגֶסְטֵס. בשל החום שהביא עמו סבלו הארגונאוטים מצמא וצעקו אל יסון. האם יצווה עליהם לעגון באי לֶ מְ נוֹס? הרי זמן קצר לפני כן רצחו נשות האי את בעליהן, ומי יודע מה יקרה שם. ואם כבר עזבה ארגו את למנוס ועברה בבוֹסְ פוֹרוֹס, ידוע כי כאשר יעגנו עם לילה – יתקיפו אותם חייליו של המלך ק י ז יקוֹס, מתוך חשש כי הם שודדי ים הפושטים על ארצו בחסות החשיכה. אודיסאוס העיף מבט חטוף לעבר החוף. הילדים הקטנים עמדו שם וצפו בהם. לרגע עלתה על לבו מחשבה כי יוכלו להיות חייליו של קיזיקוס המסכן, שנהרג באמונה כי הוא מגן על ארצו; אבל היטב ידע כי מוטב שלא יממש את הרעיון:הארגונאוטים הנלהבים שלו עלולים לפגוע בקטנים, שלכל צורך אחר לא הורשו להשתתף במשחקיהם, ובכך ייגרמו רק צרות. לא, מוטב שיעגנו בחוף אסיה הקטנה,מדרום לטְ רוֹאַד. אמנם על יסון להתעלף באותו מעמד, אבל לפני כן יוכל להזכיר לחבריו כי עליהם למהר אל מעיין פֵ גאי הסמוך, ולשאוב ממנו מים. הילַס היפה – אולי יהיה זה אַלְפֵנוֹר, הקטן בכולם – ירוץ אל המעיין לפני כולם וייעלם, ורק הכד הריק שישאיר ליד המעיין יעיד שהיה שם. אודיסאוס השלים את הנחיותיו, והעמיד פני מתעלף. מבעד לשמורות עיניו הפתוחות למחצה הבחין ברושם הרב שהותיר על חבריו כאשר צנח על משוטו. אנטיפוס הצטרף אל הילס-אלפנור, והשניים נעלמו מאחורי סלע גדול. עד מהרה חזר אנטיפוס מזועזע, וסיפר על האסון שהתרחש: "הילס לא נשמע לי ורץ לפני אל המעיין. מיד שמעתי את קולו קורא לעזרה, אבל כשהגעתי אל מעיין פגאי, הוא לא היה שם. רק הכד הריק שהביא עמו היה שם, ליד המעיין. לא היו שום סימני מאבק שיעידו כי נחטף." מנטור, שגילם את אַמְפיאָ ראוֹס, החוזה מאַרְ גוֹס, עצם את עיניו והניח את ידיו על מצחו. "לא שודדים חטפו את הילס היפה," קרא בכאב, "לא רועים השומרים על המעיין, גם לא חיות טרף איומות." "מה בפיך, אמפיאראוס?" שאל פרימדס, שהרי יסון שוכב בעלפונו. "דבר!""אני רואה," פיזם מנטור כאילו נחה עליו רוח נבואה, "אני רואה את הנימפות של מעיין פגאי; אני רואה אותן מביטות בהילס ההולך וקרב אליהן, וכולן מתאהבות בו. אני רואה אותן שולחות את ידיהן הלבנות מתוך המערה התת-מימית, ומושכות את לבו של הילס להתקרב אליהן. אני רואה איך הילס מתכופף כדי להביט – ואיך תופסות בו הידיים העירומות, הלבנות, ומושכות אותו בכוח אדיר!""אוי, לא!" נשמע עתה קול מספד; קולו של קְ לי טיוֹס, שגילם את הרקלס – הגיבור הגדול מכולם שאהב את הילס אהבת נפש. "אוי, הילס המסכן! הרי הבטחתי לאביו לפני מותו כי אשגיח על בנו ואגן עליו! לא, חברים, לא אוכל להפליג עמכם לקולכיס – פה אקים לי עיר, ובמקדשיה יזכירו את הילס המסכן לעולם ועד!" אודיסאוס היה מרוצה. ארגו תמשיך בדרכה לעבר המְ צרים וים מרְמרה, ובהרפתקה הבאה יחלקו מחדש את התפקידים; ואולי מוטב להפסיק עכשיו? בלאו הכי יצטרכו לחזור עוד מעט הביתה, כי שעת הארוחה קרבה.

לעתים היה אודיסאוס מתבונן בילדים הקטנים, שהיו מחקים את משחקיהם של הנערים. הצפייה בהם שיעשעה אותו. כך היה גם כאשר טייל יום אחד עם מנטור לאורך החוף, ובעודו משתף את חברו בחלומותיו על ההרפתקאות שיפלו בחלקו, נעצרו השניים במרחק מה מהמקום שבו שיחקו הילדים. באותה השעה הגיעה אל החוף חבורת נערים מבני העבדים. אחד מהם היה מלנתאוס רע הלב, שניצל כל הזדמנות לפגוע בחלשים ממנו, וגם הפעם קרה כך: נראה כי מלנתאוס וחבריו התחרו בריצה, ודרכם עברה במקום שבו שיחקו הילדים; ילד חולמני, פֵ מיוֹס שמו, לא הבחין בבואם – ומלנתאוס התנגש בו והפילו ארצה. בן העבד התאושש מיד,והחל לצעוק על פמיוס האומלל: "בכוונה הכשלת אותי!" אמר לו, "לך לשחקבמקום אחר!" אודיסאוס חש גל של התמרמרות עובר בו: פמיוס היה ילד עדין וחלש, צעירממלנתאוס, והיה זה אי צדק שעורר את חמתו. אבל עוד קודם שהחליט מה יעשה,פתח אחד הילדים בצעקות. היה זה מֵדוֹן, קטן כפמיוס אך בעל תושייה; קולו העז בקע שחקים, ועתה קרא בקולי קולות לאביו. "אל תצעק," היסה אותו אנטינואוס בן אופיתס, שגם הוא היה בצעירים. "אם תקרא למבוגרים, הם ישלחו מיד את כולנו הביתה, ולא נוכל להמשיך לשחק!"אודיסאוס ומנטור, שעד עכשיו הביטו במתרחש בשתיקה, החליפו ביניהם מבטים, ובאותו הרגע ידע אודיסאוס מה עליו לעשות. אם יתערבו המבוגרים, ידע,יתלונן אביו של פמיוס לפני לארטס על כך שעבד מעבדיו פגע בבנו; שכן דוליוס ובניו היו עבדי לארטס המלך, וכל מעשיהם, לטוב ולרע, היו באחריותו. "חכו רגע," אמר בקול. רק עתה השתתק מדון והביט בו. "שום תועלת לא תצמח אם תקרא לאביך – או לאבא של פמיוס," אמר >אודיסאוס למדון, ומזווית עינו ראה כי מנטור מהנהן בהערכה. "הכי טוב יהיה אם דוליוס יעניש את בנו, נכון? אני מתכוון לספר לו את כל מה שקרה – ואז נראה מי כאן אשם." "לא נכון!" צווח מלנתאוס, "אני לא עשיתי כלום!"אבל אודיסאוס רק שתק ונעץ בו את מבטו, עד שבן דוליוס השפיל את ראשו והלך משם בצעדים נרגזים. רק אחרי שהתרחק מעט, עצר מלנתאוס וירק אל הארץ בזעם

לא רבים הגיעו לאיתקה, המשתרעת ממערב לחופי הפֵ לוֹפוֹנֵ סוֹס, ושהייתה אז קצהו של העולם הנודע. בייחוד מעטים היו הבאים בימי החורף, כי גם הפלגה בת שעות אחדות הייתה כרוכה באותם הימים בסכנה רבה. בימי גשם וסערה הרבו ילדי איתקה לשבת בביתם, להתבונן בהוריהם העושים את מלאכתם ולהקשיב לסיפורי אגדה. ואודיסאוס – חביב היה עליו במיוחד הסיפור על היום שבו נולד, ועל הנסיבות שבהן הוענק לו שמו המוזר.

"לפני עשר שנים," חזרה אנטיקליאה אמו וסיפרה, "היה ליל חורף זועף במיוחד, שכמותו אין חווים באיתקה אפילו פעם במאה שנים. רוח צפונית-מזרחית נשבה בעוז, כאילו החליט בוראס למחות את איי הים או להטביעם." בימי סער כאלה מעדיפים הספנים להישאר על החוף, ומרחיקים כמיטב יכולתם גם את כלי השיט שלהם מן המים: לא לחינם קרקעית הספינות של היוונים שטוחה – כך אפשר להעלותן ביתר קלות אל החוף.

ובכל זאת, באותו הלילה עשתה ספינה קטנה את דרכה בין הגלים הגבוהים ופניה אל חוף איתקה. תריסר ספנים חתרו בה במשוטיהם. אילוּ ניסו להשתמש במפרש הייתה הרוח קורעת אותו לגזרים. כשהגיעו בשלום אל היבשה, עסקו בגרירת כלי השיט אל החוף, ורק אדם אחד פנה מהם אל הבתים שבמעלה הרכס, כשגבו מופנה אל רעם הגלים. כשהגיע האיש לביתו של מלך איתקה, היה לארטס בביתו; שעה קלה קודם לכן נולד לו בן זכר, והאב הנרגש מיהר הביתה כדי לראותו. הוא הופתע באמת ובתמים כשנפתחה הדלת, ואל הבית נכנס אוֹטוֹ ליקוֹס, סבו של הילד. לארטס שמח לקראת אביה של אנטיקליאה אשתו, חיבקו, וציווה מיד לתת לובגדים יבשים. הוא לא שאל מדוע הפליג אוטוליקוס מהיבשת השחורה לאיתקה – מרחק רב למדי, גם אם יצא מלאוקס, חצי האי המושיט את ידו אל איתקה ואל האיים הסמוכים לה. לפי כללי ההתנהגות המקובלים, כשבא אורח או זר – אסור להציג לו שאלות כלשהן לפני שאכל, שתה וישן כל צורכו; ואם לא אמר את שמו, גם זאת אסור היה לשאול.

רק אחרי שסיים אוטוליקוס לאכול קרא לארטס, "איזה צירוף מקרים מופלא!" וסיפר לו על נכדו שזה עתה נולד. אוטוליקוס לא הקשיב, כנראה. הוא נראה זועף. "אני שמח שבאת בשעה כה מוצלחת," נחפז לארטס להוסיף. "בוא, עליך לברך את אנטיקליאה בתך ואת הבן שילדה לי." אוטוליקוס הובא אל החדר שבו שכבה בתו, ראשה מוגבה על עורות רבים של כבשים ועזים. היא חייכה אל אביה ונענתה לברכת השלום שהשמיע, ומיד ציוותה על אוריקליאה, האומנת, להניח את הרך הנולד בחיק סבו. "אבא," אמרה אנטיקליאה, "באת בדיוק ברגע הנכון. האלים ודאי רוצים שתעניק שם לבנו של לארטס."

אוטוליקוס שלח מבט מהיר לעבר חתנו. לארטס ניצב לא הרחק ממנו, ידיו שלובות על חזהו, וחיוך רחב על פניו. ניכר היה שדברי אשתו טובים גם בעיניו. ובשעה שהמתינו למוצא פיו של הסב, נסך לארטס יין לכבוד האלים. "באתי הנה כועס," ביטא סוף-סוף אוטוליקוס את המילים הראשונות מאז שהופיע אצלם. "כועס מאוד." המילים הידהדו בחדר, ולאחר עוד שתיקה דרוכה, כשהתינוק בזרועותיו, הסביר: "לא הייתה לי ברירה אלא לבוא הנה," אמר. "העדפתי למות בים, ולא מידי שונאַי."לארטס ואנטיקליאה החליפו מבטים וכבשו את חיוכם. היטב ידעו על מה אוטוליקוס מדבר. שכניו בהר פַרְנָסוֹס, שבו היה ביתו, סבלו מתעלוליו ומדי פעם החזירו לו כגמולו; כולם גנבו בקר וסוסים מכולם, ואוטוליקוס היה המעולה שבהם – ערמומיותו לא ידעה גבולות. בייחוד נודעה יריבותו עם אחד משכניו, סי זיפוֹס; כבר יותר מעשרים שנה שהשנאה ביניהם אינה דועכת, והיו שאמרו כי סיזיפוס היה היחיד שהצליח ללכוד את אוטוליקוס כשהגניבה בידו. "כן, הרבה שנאה ידעתי בחיי," המשיך אוטוליקוס בדבריו. "רבים ניסו לשים קץ לחיי ורדפו אותי – כמעט עד פתח ביתכם רדפו אותי," הוסיף בכעין מליצה, מאחר שאיש לא היה מעז להפליג בחורף אלא אם נשקפה לו סכנת מוות."משום כך," המשיך ואמר הסב, "ודאי לא תתפלאו לשמוע כי באתי אל ביתכם כשבלבי כעס רב על כמה מן הגברים החיים ביבשת המעניקה מזון לרבים. יריב אני לכל שונאי, ולכן השם שאתן לנכדי הוא אודיסאוס, הכועס."

לארטס ואנטיקליאה הביטו זה בזה בזעזוע, אך לא העזו לפצות פה. "בתי וחתני, כבוד רב הנחלתם לי," סיים אוטוליקוס את דבריו החגיגיים; "ועם זאת ייתכן שהילד יגדל ובלבו טינה על סבו, שהעניק לו שם כזה. אם כן, ספרו לו כי סבו מזמין אותו לבוא אל ביתו שבהר פרְ נסוֹס, הבית שבו גדלה אמו עד שהייתה לאשת לארטס; שם נקבל אותו כולנו בברכה, ואני אתן לו מאוצרותי ואשלח אותו לדרכו."

אנטיקליאה חזרה על הנוסח הטקסי הזה בדיוק בכל פעם שביקש אודיסאוסלשמוע את הסיפור. ואם התחמקה מלהשיב על כמה משאלותיו של הילד, או שהעלימה ממנו כמה מן הפרטים שנודעו לה על מעלליו של אביה ועל הסיבה לביקור המוזר, הדבר נבע מכך ש"לא כל דבר ראוי לאוזניו של ילד," כמו שאמרה לא פעם לאומנתו של אודיסאוס בנעימה של אזהרה". בכל ימי שהותו של אוטוליקוס בביתם נמנע לארטס מלהציג לו שאלה ישירה על נסיבות בואו לאיתקה, אף על פי שהיה זה סוד גלוי. לבסוף שאל בהשתתפות, "האם גם הפעם יריבך הוא סיזיפוס?"

"סיזיפוס!" קרא סבו של אודיסאוס בבוז. "גנב הבקר הזה! רודף בצע ותככן, המועל אפילו באמונם של האלים, ושמעשיו –" לארטס הניע בראשו בהסכמה. "לפני שנה ביקש מקלט אצלנו, ולא יכולנו לגרשו, כמובן." "אולי לא שמעת," אמר אוטוליקוס בלחישה רמה, "אבל עם שובו החל להפיץ שמועות מכוערות. לדבריו, גם בביתך ניסה לגנוב – ואף הצליח; הוא אומר שגנב את לבה של אנטיקליאה, אשתך."

לארטס נדהם. הוא הבין ששנאתו של סיזיפוס לשכנו העבירה אותו על דעתו, וכי בחר לפגוע בשמה הטוב של אנטיקליאה, בתו של אוטוליקוס. "היית צריך להרוג אותו," הוסיף אוטוליקוס בחריקת שיניים. אך לארטס ניענע בראשו. לא יעלה על הדעת לפגוע באורח, אמר; וממילא גם סיזיפוס יצא בשלום, עמוס במתנות – כי כך היו אז מנהגי האירוח ביוון. "אבל את הרכילות המרושעת לא תוכלו לעצור," אמר אוטוליקוס. "אודיסאוס המסכן – עוד יגידו עליו שהוא בנו של הנוכל הזה!" ואנטיקליאה, ששמעה את דבריהם, אמרה בנחת: "אינך צריך לחשוש, אבא; לא כל דבר מוצע למכירה, ולא כל דבר אפשר לגנוב."

הקשת של איפיטוס ציד חזיר הבר בדלפי, הקשת שכה היטיב להשתמש בה, ופרשת הלנה בספרטה - שבה הוכיח לראשונה את חוכמתו הרבה
ציד חזיר הבר בדלפי, הקשת שכה היטיב להשתמש בה, ופרשת הלנה בספרטה - שבה הוכיח לראשונה את חוכמתו הרבה. ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

היו מלכים גדולים ממנו מול חומות טרויה, היו לוחמים חזקים ממנו, אבל אין ספק שאודיסאוס הגה את כל הרעיונות ובסופו של דבר הנחיל את הניצחון ליוונים. ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

רוחות הסערה טילטלו את הספינות של אודיסאוס</p><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /> <p> - ולבסוף אל האסון הנורא במפרץ של הליסטריגונים
רוחות הסערה טילטלו את הספינות של אודיסאוס לארץ אוכלי הלוטוס, לאי של הקיקלופים, לממלכתו של איאולוס - ולבסוף אל האסון הנורא במפרץ של הליסטריגונים. ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

המצוקה גוברת: אודיסאוס ואנשיו בין הפטיש והסדן, בין קירקה ובין האדס, בין סקילה לכאריבדיס
המצוקה גוברת: אודיסאוס ואנשיו בין הפטיש והסדן, בין קירקה ובין האדס, בין סקילה לכאריבדיס. ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

אחרי שנחלץ מציפורני כריבדיס - נשבה אודיסאוס באי לשבע שנים, ואז הפליג ברפסודה רעועה על פני הים...
אחרי שנחלץ מציפורני כאריבדיס - נשבה אודיסאוס באי לשבע שנים, ואז הפליג ברפסודה רעועה על פני הים... ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

הומרוס מספר כי באי הפיאקים נמסרו כל סיפורי המסעות, אבל מה עשה אודיסאוס בחודשים הנוספים שהיה שם, ומנין צבר את האוצרות שהביא עמו לאיתקה מולדתו?
הומרוס מספר כי באי הפיאקים נמסרו כל סיפורי המסעות, אבל מה עשה אודיסאוס בחודשים הנוספים שהיה שם, ומנין צבר את האוצרות שהביא עמו לאיתקה מולדתו? ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

לא קבלת פנים זוהרת ציפתה לאודיסאוס אחרי שנים רבות שבהן נחשב למת, וכל הקרבות בשנים ההן התגמדו מול המאבק שנכפה עליו בביתו.
לא קבלת פנים זוהרת ציפתה לאודיסאוס אחרי שנים רבות שבהן נחשב למת, וכל הקרבות בשנים ההן התגמדו מול המאבק שנכפה עליו בביתו. ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.

רבים ניחשו מה היה סופו של אודיסאוס. גם אני עושה זאת.
רבים ניחשו מה היה סופו של אודיסאוס. גם אני עושה זאת. ציירה: רחלי פלאוט ©

רבים ניחשו מה היה סופו של אודיסאוס. גם אני עושה זאת.
ציירה: רחלי פלאוט ©
אם תרחפו עם העכבר על המפה, תגלו מלבנים; לחיצה עליהם תעביר אתכם לקטעים נבחרים מתוך הספר.
Scroll Up
© יחיעם פדן 2017 | יחיעם פדן | קיבוץ סמר | 8881500 חבל אילות | 08-6356725 | 052-3631424 | yehiam.padan@gmail.com