על מקומה והשפעתה של ספרות הילדים המיובאת

יחיעם פדן *נדפס בעולם קטן, 2000. נוספו הערות אחדות ב–2012.

"...פעם הסתכלתי בהערצה במלקחיים של קיביה, שהיו נתונים בקופסת-זכוכית מיוחדת. במלקחיים אלה נהג קיביה למדוד את היקף הגולגלות, כדי לקבוע את התיאוריה המפורסמת שלו [...]

"אני באמת הערצתי את אנטול פראנס. כל ביטוי שלו צלול כמו גביש. שינוי קל בסדר המלים משנה את כל הרעיון. הוא היה אמן העמדת המלה במקומה הנכון, וכך העניק לה איזו הברקה שאינה צפונה בה עצמה. ממנו למדתי 'לספור' את המלים, לדעת את ערכה של כל אות. הוא היה כופר גדול ומאמין גדול, ציניקן ואוהב אנושות, ובכל מעשיו עמד טעמו של מבין נהדר באמנות.

"הייתי יוצא אז במיוחד, בוקר-בוקר, לבוא-דה-בולון לראות את אנאטול פראנס עורך את טיול השחרית שלו" (נחום גוטמן ואהוד בן עזר, בין חולות ותכול שמיים, יבנה, 1986, ע' 209).

בדברים שנשא בסיוון תשנ"ז (יוני 1997) במעמד פתיחת תערוכה מאיוריו של נחום גוטמן (1980-1898) לספרי ילדים הזכיר דני קרמן – מאייר וסטיריקן, בין יתר עיסוקיו וכישוריו – את הציטוט דלעיל, והמשיך לטוות ממנו: "בספר 'בין חולות ותכול שמיים' שכתב מפיו אהוד בן עזר מתאר נחום גוטמן את התקופה שבה למד בפאריס: איך צפה בקיביה הגדול במעבדתו, ואיך יצא יום-יום ליער בולון כדי לראות איך אנטול פראנס עורך את טיול הבוקר שלו.

בארץ לובנגולו

בארץ לובנגולו

"בתקופתו של גוטמן פעלו בארץ מאיירים 'מקצועיים' רבים, שכל הילדים שלהם ורדרדים עם ידיים שמנמנות שבכל אחת מהן בדיוק חמש אצבעות. לעומתם, מאיירים כאריה נבון או נחום גוטמן התעניינו בקו, בקומפוזיציה ובהומור – ולא בחשש שמא הילד העברי יגדל בתחושה שלאדם יש מספר אצבעות לא קבוע.

"כילד בן עשר ביקרתי בתל-אביב, חמקתי מבית קרובי והלכתי לחפש את גוטמן – כשם שהוא חיפש את אנטול פראנס וכשם שהלך בעקבות ברנר; אבל אני, ילד בן עשר, חיפשתי איש עם כובע שעם וסנטר חד, כפי שצייר את עצמו בלובנגולו מלך זולו. מיותר להוסיף שלא פגשתי בו, אבל צריך להבין שעד היום גוטמן הוא האנטול פראנס שלי: האיש שפתח לי דלת אל התרבות העולמית ועורר בי סקרנות להתבונן בעולם שמעבר לסף הדלת שלי. בתולדות הציור נחשב גוטמן לצייר ארצישראלי של עצי זית, חוף יפו וסבלים ערבים. אבל לנו, הילדים שגדלו על ציוריו, הביא גוטמן את הר השולחן, את מלחמות הזולו – ואת ניחוחות פאריס."

דעה הפוכה לזו של קרמן אפשר למצוא ברשימה "התנצלות לקוראים", שבה התלונן משה שמיר, מבכירי הסופרים של "דור בארץ", על דלות העיסוק בספרות העברית במוספי העיתונים:

"אתה פותח את מדור הספרות של 'הארץ' מיום ו' שעבר (22.8.97), ולפניך שלושה עמודים גדולים שאין בהם אף מלה אחת על ספרות עברית, ישנה או חדשה, 'רלוונטית' או 'בלתי רלוונטית'. עמוד ראשון נכבד מוקדש כולו לסופר הצרפתי-יהודי ז'ורז' פרק, האליל הספרותי הנוכחי של הפרובינציה התל-אביבית. בעמוד

השני נודדת האמיגרציה הספרותית למוסקווה ולגרמניה, ובעמוד השלישי עובר

* נדפס בעולם קטן, 2000. נוספו הערות אחדות ב-2012.

הפולחן הפרובינציאלי אל סמואל בקט, אליל האבסורד, ולרשימותיה הוותיקות והזכורות לטוב של רות אלמוג, המתורגמות מעיתונות חוץ והעוסקות בספרות חוץ.

"[...] הרשימה הפותחת את מדור הספרות [ב'מעריב'] עוסקת ביצירה מתורגמת [...] וזה נמשך [...] שוב תרגומי סקירות מעיתונות העולם [...] בעמוד הבא – שחציו העליון מתפעל מעסקי ספרים בניו-יורק [...] [ו]בתחתית אותו עמוד שירים – מנחשים? מתורגמים! ואחר כך – נא לא להפסיק לנשום – עוד עמוד שלם מוקדש לתרגומים."[1]

מסקנתו של משה שמיר נחרצת: "אוי ואבוי – לא רואים ספרות! מה זה? אין ספרות?" ולהלן: "אי אפשר להתעלם מן העובדה, כי מעמדה של הספרות במסגרת העיתונות והתקשורת בכלל הוא בשפל המדרגה [...] חלק מהוולגריזציה ומאובדן קני המידה של האיכות בכל ענפי תרבות הכתיבה [...]" הווה אומר: לא רואים ספרות עברית, מעמדה של הספרות העברית בשפל המדרגה, וכן הלאה.

כמה מוזר: כשמדובר באדריכלות, בפיסול או בציור, וגם כשמדובר במדע ובטכנולוגיה, כמעט ברור מאליו שיש צורך בהתפתחות ובלימוד, נדבך על גבי נדבך. לא יעלה על הדעת כי מי שלא למד אדריכלות – ובכלל זה תולדות ארבעת אלפים שנות בנייה – יעסוק בתכנון המבנים של העתיד. פסל או צייר נמדד לא מעט באופן שבו הוא מכיר את הישגי הדורות הקודמים ומגיב עליהם, מתמודד עם אמירות של קודמיו ואף מפנים טכניקות שלמד. איש לא יתייחס ברצינות לאדם שיכריז כי בדעתו לבנות מנוע שלא היה כמוהו, אם לא למד הנדסת מכונות ואינו מכיר את המנועים הקיימים; ולהוציא בודדים, רוב החולים יפנו למי שהוסמך לרפואה. משום מה נדמה שאין הדבר כך בספרות, וביתר שאת בספרות ילדים.

בכנס הבין-לאומי השני לספרות ילדים ונוער, שנערך בבית אריאלה בתל-אביב באפריל 1994, סיכם אולאף סטארק משבדיה את האנומליה שבה מצויה הספרות לילדים בסיפור הבא: בקבלת פנים כלשהי נפגש עם אדם נעים הליכות ששאל למעשיו; "אני כותב ספרי ילדים," השיב סטארק. "נפלא!" הגיב בן-שיחו; "תמיד חשבתי שאם יהיה לי קצת פנאי, אנסה גם אני לכתוב ספר ילדים." הסופר שאל אותו למעשיו, והאיש השיב שהוא מנתח מוח. "נפלא!" קרא אולאף סטארק; "תמיד חשבתי שאם יהיה לי קצת פנאי, אנסה גם אני לנתח חולים!"

סטארק רצה להמחיש עד כמה אין הערכה לכשרון ולהכשרה הנדרשים כדי לכתוב ספר ילדים – וספרות יפה בכלל – ומן הסתם לא העלה על דעתו שגם בתוך הספרות עצמה ייתכנו השקפות המייחסות את עיקר המשקל ל"רצון" לכתוב ול"כתיבה מקורית" מתוך זלזול גמור בהישגי דורות קודמים או תרבויות אחרות.

ואם בעולם גוברת ההכרה בכך, ולא רק בקרב מי שהחלטתם נחושה להצליח בתחום הכתיבה, מתברר שבישראל ישנן שתי השקפות הנחשבות ללגיטימיות באותה מידה; ובהתאם לגורמי תרבות ושוק שונים עולה ויורדת חשיבותה היחסית של ההצצה לנעשה בעולם הספרותי שמחוץ לישראל. לעתים גוברת ידם של מי שבטוחים כי היצירות הספרותיות הן כמעיין הנובע: רק קח עט – או מקלדת מחשב – וכתוב; ולעתים חודר לאוזנינו קולם של מי שסבורים כי בלי להישען על ההישגים הסגנוניים בארצות-הברית ובקנדה, בצרפת ובגרמניה – נפגר תמיד אחרי תרבויות אלה ויצירות הספרות שנעמיד תיראינה אנאכרוניסטיות ועלובות.

הסיבה העיקרית לצורך ביציאה ממסגרת הנכתב בלשון העברית היא שבניגוד לתרבויות האנגלית, הצרפתית או הגרמנית – העבר הספרותי שלנו קצר ימים. לרשות סופר או משורר הכותב באחת מלשונות אירופה עומד קורפוס אדיר של יצירה, בן מאות שנים, ובו שירה ופרוזה, מחזות ומאסות. אצלנו, מה לעשות, המצע קצר הרבה יותר: תקופה מסוימת נדמה היה שהתנ"ך ישלים למעננו את החסר, אך הספרות ניתקה מהסגנון התנ"כי ומהתכנים התנ"כיים זה כבר – שלא לדבר על כך שהתנ"ך, התלמוד והספרות הרבנית אינם יכולים לשמש תחליף הולם לשיקספיר, מילטון וצ'וסר, או לגיתה, רילקה והיינה.

מה נותר לסופר הכותב לילדים בעברית, מלבד יצירות בינוניות רבות מדי של עמיתיו? לכאורה, התשובה על כך פשוטה לגמרי: ספרות הילדים הקלסית – כפי שמכונות היצירות בשפות השונות שנכתבו במאה ה-19 – והספרות לילדים ולנוער הנכתבת היום בעולם.[2] והנה, למרות התשובה הפשוטה כל כך, גילו המוציאים לאור הפועלים בארץ לפחות אי רצון לעסוק בתרגום, להכיר את היצירה העולמית וללמוד ממנה. החריגים מאי רצון זה כה מעטים, שאין קושי למנותם.

למען האמת, זו תהיה עיקר תרומתם של העמודים הבאים: תיאור המאמצים לתרגום ספרי קריאה לילדים ונוער (12-8)

פרשת הפרק האבוד

פרשת הפרק האבוד

בכמה מהוצאות הספרים שהתמסרו לתחום זה, וניסיון לעמוד במקצת על השפעתם של הספרים המתורגמים על מי שגדלו והתחנכו על ספרות ילדים בעברית והפכו לסופרים הכותבים לבני נוער.

סופרים שנולדו וגדלו בתרבות אחרת, חזקה עליהם שקראו ספרי ילדים, מקור ותרגום, בשפה שינקו עם חלב אמם; הדיון בעניינם חורג אפוא ממסגרת המאמר הזה, ואף-על-פי-כן אי אפשר בלי דוגמא חד משמעית אחת.

בדו-שבועון ראש צעיר התפרסמה ב-1988 סדרת רשימות שכתב אורי אורלב, יליד פולין, בשם "זכרונות ספרים". הסופר, חתן פרס אנדרסן הבין-לאומי ל-1996, מספר על ילדותו מבעד לפריזמה של הספרים שקרא (או שקראה לו אמו) ושעיצבו את עולמו. ברשימה הראשונה סיפר אורלב, יליד שנת 1931, על נטייתו לאספנות: היה לו אוסף בולים ואוסף מטבעות, אוסף סיכות בעלות ראש-חרוז צבעוני – ואוסף ספרים. זכור לו, הוא כותב, שהיו לו שלוש מאות וארבעים ספרים וחוברות. כל האוספים אבדו בשואה, ורק הזכרונות נותרו במלוא רעננותם.

הספר הראשון שבו נזכר אורלב הוא אחרון המוהיקנים של ג'ימס פנימור קופר. החיים בחיק הטבע, הקשר שיצר "עין הנץ", גיבורו של קופר, עם האינדיאנים, הערכים שהעלה המחבר על נס ושנראו בשחור-לבן בילדותו של אורלב – כל אלה הותירו בו חותם עמוק.[3] ברשימותיו הבאות כתב על במבי של פליקס סלטן, על צ'ונדולינו של ומבה (לואיג'י ברטלי), על מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי הבר של סלמה לגרלף, על הנסיך הקטן של אנטואן דה סן אקזיפרי, וכמובן – על רובינזון קרוזו של דניאל דפו, שהרי ממנו שאב את ההשראה לספרו הנודע, האי ברחוב הציפורים.[4] כל הספרים שעליהם כתב אורלב בזיכרונותיו תורגמו לפולנית מאנגלית, גרמנית, איטלקית ושבדית, ולא היה בהם גם ספר-מקור (פולני) אחד!

מאחר שמדובר ברשימות ארוכות למדי, נקל לעמוד מתוכן לא רק על המשותף לספרים שנחקקו בזכרונו של הסופר-לעתיד אלא גם על התמונות שנותרו חיות בו ועל הערכים שהפנים. הרחש שמשמיעות אלפי החיפושיות המכרסמות עלים; האיסור המוחלט להרוס קן של נמלים או להשמיד אותן; ההתפעמות מן הטבע בטהרתו והאיבה לאותם אנשים הרומסים אותו ברגל גסה; הכמיהה של ילד להיות חולה, "מפני שבמיטה הכול רך, ובחוץ – הכול דוקר"; התקוממות נגד עוול הנעשה לנו ולאחרים בידי מי שחזק מאתנו – ואין מדובר רק בשואה, שבה אבדו לאורי אורלב לא רק אמו וספרי הילדות אלא גם צעצועי הילדות, שהרי במבי של סלטן התייתם ב-1923 בגלל אטימות לבם של הציידים; ומעל לכל אלה אותה התרגשות שמעוררים ספרי איכות במי שיודעים לקרוא בהם להנאתם: מכלול רגשות המפעם בשותפי-סוד שקראו באותו ספר, והיודעים לזהות זה את זה במלים ספורות הכוללות את הססמא "אני זוכר!"

ההתחלה: קצת שטיבל והרבה אמנות

גישה אוהדת לספרות מתורגמת ונכונות לספוג השפעות אכן היו תופעות רווחות אצל מי שחינוכם היה בשפה זרה, והביאו עמם לעברית השפעות כאלה. בולטים במיוחד היו ספריו, תרגומיו-עיבודיו והשקפותיו הספרותיות של קורניי צ'וקובסקי (1969-1882): סופר רוסי שכתב יצירות מחורזות המיועדות לפעוטות ולגיל הרך, ומשום כך חורג העיסוק בו מגבולות המאמר הזה, שעניינו ספרי קריאה לילדים ונוער. עם זאת ראוי לציין כי עיסוקו כלל תרגום לרוסית של ספרי ילדים שראו אור באנגליה ובארצות-הברית, וכי תרם אולי יותר מכל אדם אחר בזמנו למתן לגיטימציה לפנטסיה הנרמסת והמושמצת. נקל לראות איך זִפתינוק שלו השפיע על "הסבון בכה מאוד" של מרים ילן-שטקליס, שגם עיבדה להפליא את כך ולא כך מ-1935 בשם "אבא מצחיקון",[5] כשם שאין קושי לזהות את ההשפעה של יו לופטינג האנגלו-אמריקאי על דוקטור אוי-זה-מר מ-1929.[6] האם את ההשראה לעצים בממלכת העצלנים (35 במאי) העניק פלא עץ של צ'וקובסקי?[7]

ומכאן לענייננו: ספרי ילדים בעברית – מקור ותרגום – נדפסו בברלין ובוורשה לפני שהחלה עבודה מו"לית בארץ-ישראל. זכורה לטוב בעיקר הוצאת "שטיבל" (1917, מוסקבה); מ-1928 עד 1937 פעלה שלוחה עצמאית בתל-אביב – וב-1932 הוקמה סדרת "מנחה לנוער" שאותה ערך דוד קלעי. כמה מעשרת הספרים שראו אור במסגרת זו בשתי שנות פעילותה הותירו חותם עמוק בתרבות המתהווה בישראל. בספרי המקור היה אנשי בראשית של אליעזר שמאלי (שנדפס אחר כך בהוצאות "עם עובד" ו"מסדה"), ובתרגומים – פנג הלבן של ג'ק לונדון, שהנציח את השילוב המוזר בין מלה אנגלית [פנג=ניב] עם מלה עברית בשם הספר, המלחמה לאש של רוסני הבכור והמלך מתיא הראשון של יאנוש קורצ'ק.[8] כשחדלה ההוצאה להתקיים, רכשו את רוב כותריה "נ' טברסקי" ו"מסדה". והיו הוצאות כ"מוריה" ו"מצפה" שנבלעו מאוחר יותר בהוצאות שפעלו בארץ.

גם הוצאת "אמנות" החלה את דרכה בקהילות יהודיות בחוץ-לארץ – שושנה פרסיץ (ז' כסלו תרנ"ג, 16.11.1893 – ג' ניסן תשכ"ט, 22.3.69) הקימה אותה עם בעלה, יוסף פרסיץ, ב-1917. התמיכה הכספית של התעשיין הלל זלטופולסקי, אביה של המו"לית הראשונה, מסבירה אולי את נס הישרדותה: רוב הספרים של הוצאת "אמנות" היו מכוונים לעלית הקוראים. מכל מקום, ההוצאה פעלה במוסקבה ובאודסה, ומ-1922 בפרנקפורט – כולל טיפול בכתבי היד של הוצאת "נעורים" שנסגרה – לפני שהתבססה בארץ-ישראל ב-1925. מ-1926 ועד 1935 היתה שושנה פרסיץ גם מנהלת מחלקת החינוך בעיריית תל-אביב ויו"ר ועד החינוך של ההנהלה הציונית. ייתכן שיש בכך כדי להבהיר איזה מעמד היה לספרות העברית באותן שנים. עם הקמת המדינה היתה חברת כנסת – בכנסת הראשונה והשנייה – ויו"ר ועדת החינוך של בית המחוקקים. בשנת 1968 קיבלה את פרס ישראל.

ה"אני מאמין" של הוצאת "אמנות" נוסח במלים ברורות: "להכניס מן הטוב והיפה שבספרות הלועזית והעברית אל אוצר ספרותנו, לעורר בלב הילד עניין וחיבה לספר העברי ולשפר את טעמו".[9] ואת עיקר פעילותה הקדישה ההוצאה לתרגום ספרי מופת לילדים ולנוער (הגדרת הגילים היתה שונה אז במקצת: היום מייעדים ספרים לבני עשר וקוראים להם "נוער", בעוד שבשנות העשרים ראו בהם ילדים – אך בני העשר קראו ספרים הנחשבים היום קשים לבני שתים-עשרה). כבר מ-1923 נחשבה "אמנות" להוצאת הספרים הפעילה ביותר בתחום ספרות הילדים העברית, ועד 1938 נדפסו בה מאות ספרים וחוברות. בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריהן הלכה פעילותה ודעכה, עד שנסגרה ב-1960. שושנה פרסיץ פנתה מדי פעם לקבל עצה מביאליק (שאף תרם מפרי עטו לסדרת ספרי מקור שנהגתה בפרנקפורט), ונעזרה בשורה של אנשי תרבות ורוח, מקצועני התקופה ההיא. גם על הדמות המרכזית בניפוי המדוקדק של ספרי האיכות ובעריכתם המליץ ביאליק: היה זה אריה ליב סמיאטיצקי (1945-1883).

רבים מהספרים שתורגמו ל"אמנות" בשנות ה-20 וה-30 נכתבו במאה ה-19: הלב של אדמונדו ד'אמיצ'יס תורגם ראשון,

ספר היער / ג'ונגל

ספר היער / ג'ונגל

וזכורים לטוב שתי ערים של צ'רלס דיקנס, ספר היער של רודיארד קיפלינג, בוג ירגל [כך!] של ויקטור הוגו, פינוקיו של קרלו קולודי ובאין משפחה של הקטור מלו.[10] לא פחות מאלה הרשימו את ילדי התקופה ההיא ספרי הרפתקאות שכתבו ז'ול ורן, מיין ריד וג'ימס פנימור קופר, ובהם מסעיו ופגעיו של הקפיטן הטרס, הנער ויליאם ופוזמק העור.[11] ואולם, שבחה הגדול של ההוצאה היה בכך שהעזה לתרגם ממיטב ספרי הילדים שראו אור ממש באותה תקופה: את הטרילוגיה ילדי המערות של א"ת זונליטנר, שנדפסה בשנים 1918, 1919 ו-1920, תירגם אברהם פרנק ב-1922, 1923 ו-1924; ספרה של קרין מיכאליס, ביבי, נכתב ב-1929 – ותורגם ב-1935, שש שנים בלבד לאחר שראה אור לראשונה בדנמרק; גם דוליטל הרופא של לופטינג, שנכתב ב-1920, תורגם ב-1927 (לשבועון עולם הילדים; כמה מספריו הבאים תורגמו ל"אמנות" בשנות ה-40 וה-50). [12]

ב"אמנות" ראו אור גם ספרי מקור רבים, אך אלה ידועים היום רק לחוקרי ספרות הילדים. לעומת זאת, כמה משמונים תרגומי המופת היו בסיס ראשון – להרבה שנים – להכרת הספרות העולמית. למעשה אין עד היום תרגום מלא לסיפורן של שתי ערים של דיקנס חוץ מזה של "אמנות"; ב-1990 ראה אור בהוצאת "זמורה, ביתן" תרגום כמעט מלא, המאפשר להיווכח עד כמה העלה אבק התרגום הישן, ואף-על-פי-כן – עד כמה הוא טוב. בתקופה שבה תורגם לראשונה ספר זה, ולפני כן, נכתבו רומנים היסטוריים לא מעטים; הטובים שבהם בוודאי הושפעו מהאופן שבו טווה דיקנס עובדות ובדיה, דמויות היסטוריות-למחצה וגיבורים ספרותיים.

דין דומה לספריהם של קיפלינג, הוגו, מלו וקולודי: הרפתקאות מוגלי סופרו בדרכים שונות שוב ושוב, אך ספר הג'ונגל על שני כרכיו תורגם מחדש רק בשנות ה-80[13] ; תרגומו של אברהם שלונסקי לבוג ז'רגל (1929) היה מופת של עברית ושל ספרות מרגשת – גם אם לא נעשה מצרפתית – וספק אם תרגומיהם של מיכה פרנקל ושל אביטל ענבר (1987) מבטלים אותו; הידוע בספריו של מלו, באין משפחה, תורגם לראשונה ב-1923 (י"ח רבניצקי ל"אמנות"), שנה לאחר מכן תורגם שוב (ישראל אליהו הנדלזלץ, בלי משפחה), ועברו עשרות שנים בין תרגומים אלה לניסיונות תרגום מחודשים (א"א עקביא ויעקב עדיני, 1967; אליעזר כרמי, 1980; מיכה פרנקל ל"מ' מזרחי", 1995). אין ספק שתלאותיו של רֶמי, הילד היתום, העניקו השראה לעשרות סופרים, שהרי לא פסו יתומים מספרות הילדים. לפינוקיו הוצעו לא רק תרגומים אחדים (דושמן ל"אמנות" 1931, נקדימון רוגל, 1955, מרים שוסטרמן ל"זמורה, ביתן" 1984), אלא גם עיבודים (ימימה טשרנוביץ-אבידר 1958, אנדה פינקרפלד-עמיר 1960) ו"המשכים": מפתח הזהב או הרפתקאות בוראטינו של א"נ טולסטוי, תינוקיו של לוין קיפניס וכן פינוקיו בישראל של אביגדור המאירי[14 ]. לג'פטו הנגר-האמן קורא המאירי בעיבודו בשם יפת; ואילו נטייתו הרומנטית של פינוקיו למעשי גבורה וסגנונו התנ"כי של ספר-ההמשך מובילים את העלילה כהד להשקפותיו של המחבר:

פינוקיו: תרגום ענת שפיצן

פינוקיו: תרגום ענת שפיצן

- "היודע אתה, בני, כי הגיבור צריך להיות נכון גם למות?" [שאל יפת-ג'פטו] - "מה זה למות?" שאל פינוקיו, אשר לא שם לבו אל דבר-המוות אשר שמע מתוך סיפורי התנ"ך. - "למות, בני, זה לשוב ולהיות גולם, לא לזוז עוד, לא לדבר ולא להרגיש מאומה [...]" - "וגם לא דגדוג?" שאל פינוקיו ויצחק. [...] - "ומה? שוכבים כבול-עץ, ככה, ואינם זזים? אוי, זה מצחיק מאוד! [...] אם כן, טוב, מות אמות! כי הן אם לא מות אמות, אות הוא כי אינני חי, כי הלוא רק אדם חי יכול למות! ולכן קחני אל ארץ-הגיבורים ואמות שם בגבורה!"

אי אפשר להפריז בחשיבות ההשפעה של ספר זה על כתיבת סיפורים לילדים שגיבוריהם בובות. אמת, סיפורים (ושירים) כאלה חוברו עוד בשלהי המאה ה-19, כשהמלה "בובה" טרם אומצה בידי אליעזר בן-יהודה (היוצרים השתמשו במלה "צעצועה"). יתר על כן, מחבר הסיפור הציוני מסע הבובות לארץ-ישראל,[15] אברהם רגלסון (1981-1896), היגר עם הוריו לארצות-הברית בגיל תשע ועלה לארץ רק ב-1932; סביר להניח שקרא בספרה הנהדר של רחל פילד האמריקאית, היטי, מאה שנותיה הראשונות[16] (1929), ולא המתין עד שקרא בתרגום פינוקיו לעברית דווקא. ואף-על-פי-כן יש מקום לחשוב שזו דוגמא מובהקת – הסיפור פורסם תחילה בהמשכים בדבר לילדים (1934), ומחברו פירסם בשבועון זה אחדים מסיפוריו כשהוא מסתתר מאחורי שם העט "בן הנגר". אחריו נהו רבות, ומהן בולטת מרים ילן-שטקליס ב"הדוב" (שנרחץ על-לא-עוול בפרוותו, איבד את עינו ועוד) וב"אלישבע מסכנה" (בובה שלא זכתה לטיפול נאות) כמעין טיוטות לספרה המסע אל האי אולי (1944) העוסק בכך שוב, בהרחבה[17].

אחרי שתורגם ל"אמנות" בשם שחור ונאוה תורגם ספרה של אנה סואל מ-1877 פעמים אחדות ובשמות שונים מלבד

מסע הבובות

מסע הבובות

עיבודים וקיצורים[18]. הסופרת הונעה לכתוב "אוטוביוגרפיה של סוס" בעקבות קריאה בספרו של הוראס בשנל, מסה על בעלי החיים, והתכוונה להשפיע על יחסם של בני האדם לסוסים המשרתים אותם. כוונה זו מצאה הד לא רק בלבם של קוראים בני דורות שונים, אלא גם ביצירתם של סופרים שקראו בסיפורו של הסוס וחיברו אף הם אוטוביוגרפיות של חיות: בסוסים מספרים של פסח בר-אדון (1943) מוצאים שמונה סוסים, ולא אחד, ושומעים מפיהם על קורותיהם. על השפעות מאוחרות יותר יכולים להעיד אלה תולדות מור של בנימין טנא (1977) שגיבורו מיודד עם חמור, ספריה של נורית זרחי, זכרונות מן השרוול (1979), שהוא רומן היסטורי המסופר מזווית הראייה של עכברה, וכפות על המעקה (1985) שגיבוריו חתולה, גור כלבים ועוד, וכן ספרו קורע הלב של יורם קניוק על כלב שסבל מהתעללות, וסרמן (1988), הגם שאת הדברים איננו רואים בעיני הכלב אלא בעיני הנערה המזועזעת שהביאה אותו הביתה.[19]

אפשר להוסיף על כך שהיה מן ההעזה בתרגום סיפוריו המדעיים-למחצה של ארנסט סיטון-תומפסון ל"אמנות" בתקופה שבה היתה העברית דלה במונחים מדעיים. תרגום חיות הבר אשר ידעתי מ-1898 (יעקב חזן, 1924), גיבורי החיות מ-1905 (ח"נ שפירא, 1927) וספרים אחרים של מחבר זה לוו במילון נחוץ: הובאו בו מונחים בוטניים כאשוח, מילה, בוקיץ [!] ומרוה; מונחים זואולוגיים ובהם קורא, קכלי, קיפוד [?] וביבר [=בונה] וכן הסבר למלים שנחשבו קשות להבנה – בבואה, טרול, משכוכית, צלקת, צמרמורת – וגם מלים שויתרנו עליהן מאז ובהן שְׂניר (=קרחון) או גרגרני (=יוצא מהגרון). שנים אחר כך תורגמו הספרים מחדש להוצאת "הקיבוץ המאוחד", וניכר הבדל עצום בשפה שנעשתה קולחת: את התרגום לחיות הבר אשר ידעתי ערך אהרן מגד, ופרופ' מנדלסון העיר על הצד המדעי (1966), ואילו את רהב, דב גריזלי מ-1899 תירגם עמנואל גל (1983)[20]. ספריה של דורית אורגד שעניינם בעלי-חיים – מחברתי זהובת הפרווה על אוגרת (1973) ועד פנק, מלך המדבר (1995)[21] – הושפעו בוודאי מן האהבה לטבע ומן הרוח הספרותית-מדעית הנושבת בספריו של סיטון-תומפסון, גם אם היו להם מקורות השראה אחרים.

אחיאסף ויזרעאל: השפעתה של הוצאה קטנה

הוצאות ספרים אחרות קמו עוד בימי זהרה של "אמנות", ואף הן עסקו בספרות לילדים ולנוער, מי מעט ומי הרבה. בשנת 1933 הקים שכנא צפלוביץ בירושלים הוצאה בשם "אחיאסף": הוא בחר להוצאה – וכשם משפחתו העברי – בשמה של הוצאת ספרים שפעלה בוורשה בשנים 1923-1892. (בין היתר נדפסה בהוצאת "אחיאסף" הראשונה, ב-1894, סדרת הספרים "זכרונות לבית דוד", שראשיתה בה"צ רקנדורף, וכאן תורגמה לעברית בעיבודו של א"ש פרידברג; חמישים שנה אחר כך נדפסו הספרים מחדש בארץ בהוצאת "יזרעאל" בעריכתם של אליעזר שטיינמן, מ"ז ולפובסקי וא"ל יעקובוביץ; בשנות ה-50 חזרו אשר ברש וז' אריאל וערכו אותם להוצאת "מסדה".[22])

35 במאי

35 במאי

מפעלה החשוב של הוצאת "אחיאסף" החדשה, שהוקמה בארץ, היה תרגום ספריו של אריך קסטנר. כבר ב-1935 נדפס אמיל והבלשים בתרגום אלתר אילי ובעריכתו של אברהם שלונסקי, ואילולי עליית הנאצים היה המפעל נמשך ללא ספק עוד בשנות ה-30. הסלידה מן הגרמנית הוליכה להקפאת תרגום ספריו של סופר חשוב זה, אף-על-פי שגלה מגרמניה מפני שהתנגד לנאציזם ואף נתן לכך ביטוי. הדפסת התרגומים חודשה רק ב-1947, עם הופעת הנוסח העברי לשלושים וחמישה במאי[23]. ב-1960 הוענק לקסטנר פרס אנדרסן הבין-לאומי.

"סיפורי החבורה", שזכו למעמד של ז'אנר בספרות הילדים העברית, נבעו מאמיל, אולי משום שהספר שדחף את אריך קסטנר לכתיבה, הילד בארגז של וולף דוריאן, לא היה מוכר בארץ עד 1943[24]. לא רק סיפורי "חסמבה" של יגאל מוסינזון הושפעו מדוריאן ומקסטנר, אלא גם שמונה בעקבות אחד של טשרנוביץ, שבע טחנות ועוד תחנה של אופק[25] ורבים אחרים.

הזכויות על התרגום של כמה מספרי קסטנר נרכשו גם להוצאה אחרת, "יזרעאל",

פונטלרוי

פונטלרוי - התרגום שלי

שהוקמה בידי שלמה שרברק (1945-1876). היתה זו מהוצאות הספרים הראשונות שהתבססו בעיקר על ספרי ילדים ונוער, מתוך מדיניות ברורה להעניק לקוראים ערכים לאומיים ואנושיים עם חוויית קריאה מרתקת. מ-1945 התפצלה ההוצאה לשניים: אידה, בתו של שלמה שרברק, ניהלה עד 1983 הוצאה בשם "ש' שרברק", ואז שבה והתאחדה עם הוצאת "יזרעאל" שניהל אחיה, אלכסנדר יזרעאל (עד 1988). חוץ מסדרת "זכרונות לבית דוד" של רקנדורף-פרידברג (לעיל), תורגמו בהוצאה בגלגוליה השונים ספרים משל מרק טוויין, פרנץ מולנר ופרנסס הודג'סון ברנט וספרי הרפתקאות שכתבו מיין ריד, פנימור קופר ואחרים[26]. כשנסגרה גם הוצאת "יזרעאל", נרכשו הזכויות לספרי קסטנר בידי הוצאת "אחיאסף", שהפקידה את רענון התרגומים בידי אוריאל אופק. (מ-1999 תירגם אותם מחדש מיכאל דק.)

גם לספריו האחרים של קסטנר, השונים למדי זה מזה, היתה השפעה רבה על סופרים שכתבו ספרי ילדים ונוער בעברית.

מעניין ששלומית כהן-אסיף ועמי גדליה, המעידות שתיהן על ההשפעה שהיתה לספריו של קסטנר על כתיבתן, פיתחו סגנונות ספרותיים שונים בתכלית. אפשר להסיק מכך, אולי, שההשפעה העיקרית היתה לרעיונות הצדק שטיפח קסטנר בכתיבתו (לא רק לילדים).

כשהתבקשה לתאר את מקורות השראתה, מיהרה הסופרת והמשוררת שלומית כהן-אסיף להצביע על חורחה לואיס בורחס, איטלו קלווינו, ולאחר מחשבה – על הספרות המדרשית, הנס כריסטיאן אנדרסן, מיכאל אנדה (מומו, להלן) ואריך קסטנר. מיותר להזכיר שרוב היוצרים האלה לא כתבו לילדים; אבל ייתכן שהשפעת ספרות הילדים היתה עקיפה. יתר על כן, הצורך של החוקר להעמיד ארועים בסדר הזמנים הנכון או לחשוף את המקורות הסגנוניים אינו מחייב את היוצרת: הדמיון לאופן תפיסת העולם הרגשית שלה, שאותו היא מוצאת בשירי בורחס, בפנטסיה הרדיקלית של קלווינו ובסיפוריו הסוחפים של אנדה חשוב מהעובדה שתורגמו הרבה אחרי שנדפסו רוב הספרים שהעניקו לה את מעמדה; אצל קסטנר ואנדה היא מדגישה את קביעת הרף – "לתפיסה מהי ספרות ילדים טובה" – ולכן היא "שמחה שנולדתי אחריו," כדבריה על קסטנר. שכן, הספרים שהיא קוראת הם מעין קביים האמורים לאפשר לה להתקדם למרחק רב ככל האפשר. "הסופר חי את חייו, את חיי גיבוריו ואת חיי הספרים שהוא קורא," היא אומרת. "בתת-המודע יש מפגש בין הסופר ובין הדמויות בספרים שקרא ובספרים שכתב, ולפעמים מפגש זה מתרחש רק אחרי הכתיבה" – כלומר, מעין השפעה-בדיעבד[27].

הנערים מרחוב פאל

הנערים מרחוב פאל

עמי גדליה אינה כותבת אגדות אמנותיות כשלומית כהן-אסיף, אלא רומנים לבני נוער המתחבטים בשאלות הגדולות של החיים. גם היא מציינת את הקריאה בספריו של אריך קסטנר כמקור חשוב לעיצוב אישיותה, גם כסופרת, ומוסיפה עליהם ספרים שבהם "קראה שוב ושוב" בילדותה, ואשר תרמו לנטייה הבלתי מתפשרת אל הצודק – כמו מחניים של פרנץ מולנר, אחרון המוהיקנים של קופר, המנהיג הלבן של מיין ריד,[28] וכן איבנהו של סקוט, ילדי המחתרת בצפון של מקוויגן ואהל הדוד תום של סטו[29] – בצד ספרים רומנטיים כמו הלורד הקטן של הודג'סון ברנט, אבא ארך רגליים של ג'ין ובסטר או פוליאנה של פורטר.[30]

חוה חבושי, בדומה לכל הסופרים שלא נולדו בישראל, קראה בספריו של מרק טוויין בשפה שלמדה בילדותה – הונגרית – יחד עם עיבודים לאלף לילה ולילה, המעשיות של האחים גרים והמיתולוגיה היוונית. נקל להניח שאת נטייתה לנוסח האגדה שאבה מן המעשיות והמיתוסים; אבל את השביל העקלקל בין עולמם של הילדים ובין האופן שבו מתפתחים ספריה, קשה להרוג קקטוס ואסור לבזבז שקיעות,[31] מצאה כנראה בעזרת מרק טוויין וספרים הנכתבים למבוגרים.

מחברות לספרות: ביתם של המשוררים

בשנת 1940 הקים ישראל זמורה (1983-1899) בתל-אביב הוצאת ספרים שונה, מפני שבעליה היה סופר, מתרגם וחוקר ספרות. ההוצאה, "מחברות לספרות", התייחדה הן בתשומת הלב המיוחדת לספרי ילדים ונוער והן בקשרים ההדוקים שקיימה עם קהיליית הסופרים והמשוררים שהדפיסו במסגרתה יצירות חדשניות וגם התפרנסו מתרגום. למשל, נתן אלתרמן כתב את ספר הילדים הראשון שנדפס בה, האפרוח העשירי (1943), שלושת קבצי שיריו הופיעו במסגרתה וספרים נוספים; וכשתורגם פו הדב של א"א מילן (1943), קיבל אלתרמן על עצמו לתרגם את השירים. שני ספרי השירים של מילן – שבלעדיהם אין להבין את גל "שירי הנוסטלגיה" שהוליכו יורם טהר לב ויהודה אטלס החל בשנות ה-70 – תורגמו בידי יעקב אורלנד: "פעוטים היינו" (1946) ו"אנחנו שנינו" (1957)[32].

בשנות פעולתה בלטו ב"מחברות לספרות" מתרגמים שלא התפשרו עם הצורך להתאים את היצירה לילד. הקיצוניים בהם היו אהרן אמיר, בנימין גלאי ויונתן רטוש (אוריאל שלח). לתופעה זו משקל מיוחד, מפני שלראשונה תורגמו לעברית במסגרת הוצאה זו המרכזיים בספרי הילדים מאז ומעולם, שרובם ככולם נושאים מטען כבד של רבדי משמעות. התרגום נעשה באופן מלא ונאמן, וייתכן שהמתרגמים והבעלים של ההוצאה סברו כי רק "עברית של שבת" תאפשר התמודדות ראויה עם ספרים אלה על כל מורכבותם. אזכיר דוגמאות אחדות:

לפני שנדפסו תרגומיו של אמיר ל"מחברות" היו שני ספריו המפורסמים של לואיס קרול מוכרים בעברית רק בעיבודים מקוצרים. ידוע, למשל, תרגומו של אריה ליב סמיאטיצקי ל"אמנות", בחתימת ל' סמן (1924), שבו הפכו רבות מן האלוזיות ליהודיות-כשרות. תרגומו המלא והנאמן של אמיר, עליזה בארץ הפלאות ועליזה בארץ המראה (שניהם ראו אור ב-1951), אינו קל לקריאה – ואף-על-פי-כן לא התמודד איש עם ספרי 'עליסה' של קרול עד 1989, כשהחליטה "מחברות לספרות" המחודשת להדפיס את התרגומים הקולחים שהותיר אוריאל אופק בידיה[33].

פיטר פאן

פיטר פאן

טעם דומה לקובץ סיפוריו השני של א"א מילן, הבית בקרן פו בתרגום אמיר (1951), שאף אותו תירגם אופק מחדש (1979)[34] – ובמידה מסוימת לאגדות האמנותיות של הנס כריסטיאן אנדרסן שתירגם אמיר לקראת התמוטטותה של "מחברות לספרות" – החבר למסע, ערדלי המזל ובגדי המלך החדשים (1967); השלישי נדפס במקביל בהוצאת "מסדה" כחלק מהסדר תשלומים שכפו על ישראל זמורה[35].

גם גלאי השתבח בשפה שילדים התקשו להתמודד עמה – בפיטר פאן של ברי (1963); ספר זה הצליח לחדור לסדק מבהיל בעולם הילדות – פחד הנטישה והשאלה אם הורים אוהבים את ילדיהם – הרבה לפני שהודו בקיומו אפילו הפסיכולוגים. בכך, ובשאלת הגדרתם של ילדים, השפיע על כל מי שקרא בו. תרגומו המלא של גלאי היה היחיד על המדף עד שהדפיסו ב"זמורה ביתן" – בשם "מחברות לספרות" – את תרגומה המלא והנאמן של אבירמה גולן[36]. לדוגמא, מתרגומו של גלאי:

עלילות ונצורות היו, כפי שנשוב ונראה חיש-מהר, לחם-חוק על פני-האי, דבר-יום-ביומו. אך פיטר, שנסתייע בוונדי, המציא בינתיים שעשוע שובה-לב, שלא הניחו אלא לאחר שחדל למצוא בו עניין – דבר שכבר הקדמתי ואמרתי לכם כי אינו חזון בלתי-נפרץ במשחקי-שעשועיו. היה זה משחק של העמדת-פנים-כאילו-לא-נזדמנו-לך-כל-הרפתקאות, כיוצא במשחקי ג'ון ומיכאל מאז ומעולם. [...] היו אלה, במשך כמה-וכמה שמשות של להלן, החדשות שבהרפתקאותיו. אף ג'ון ומיכאל היו חייבים להעמיד פנים מדושנות עונג, שאלמלא ברכו על כך ברכת-הנהנין היה מקפיד עמם.

ולעומתה, דוגמא מתוך תרגומה של גולן:

וכמובן – הרפתקאות, כפי שעוד נראה, היו שם עניין של יום-יום; אבל פיטר כבר המציא אז, בעזרתה של ונדי, משחק חדש שהקסים אותו באופן יוצא מהכלל, עד שלפתע חדל לעניין אותו. זה, כפי שכבר נאמר לכם, מה שקרה למשחקים שלו תמיד. הרעיון היה להעמיד פנים שלא קורות שום הרפתקאות, ולעשות מה שג'ון ומייקל היו עושים כל חייהם. [...] במשך שמשות אחדות היו העיסוקים האלה החידוש המעניין ביותר מכל הרפתקאותיו; וג'ון ומייקל נאלצו להעמיד-פנים כאילו גם הם נהנים; אחרת היה מראה להם את נחת זרועו.

לאהדה עצומה זכה תרגומו של רטוש לספרו הנפלא של קנת גרהם מ-1908, הרוח בערבי הנחל (1956): רוח השירה

הרוח בערבי הנחל

הרוח בערבי הנחל

המנשבת בספר נחשבה כמקדשת את צירופי הלשון הרטושיים הבלתי אפשריים. שני תרגומים מלאים חדשים, של אוריאל אופק ושל יעל רנן, ניפצו אגדה זו רק באופן חלקי: רנן עצמה בחרה לשמר כמה משגיונותיו של רטוש, ועל אופק נאמר שברא שגיונות חדשים תחתם.[37]

השפעתו של הפיוט בספרו של קנת גרהם היתה רבה הן על כותבים באנגלית והן על מי שצלחו את התרגום של רטוש. כדוגמא לכך אפשר לצטט מספרה של יונה טפר, "המסע אל העמק הנסתר":

אמא הציצה מבעד לחלון, זקרה את אפה ורחרחה ככלב המחפש עקבות. הרחק באופק היתמר עשן מארובות בתי-החרושת וצבע את השמיים באפור. כשהרגישה בריח הצחנה שהביאה הרוח, רטטו נחיריה והיא מיהרה לסגור את החלון והחלה לרחוץ את הגזרים לארוחת הערב.

[...]

שנתו של אפונים נדדה. כל אחיו ואחיותיו כבר שקעו בתנומה. ואזניהם הארוכות הציצו מתוך השמיכות כעלים בחממה. אבל פני אמו המעוותים מן הצחנה שהביאה הרוח וקולו העייף של אביו מילאו את מחשבותיו. חסר מנוחה התיישב במיטתו, הסיט את הוילון והציץ החוצה. בחושך נידמו לו בתי-החרושת כמפלצות ענק, והעשן שפלטו כיסה את השמיים בשמיכה אפורה.

נקל להיווכח שהתמונה הרוגעת אצל גרהם, שבה חולד (חפרפרת) ועכבר יושבים בסירה המיטלטלת קלות על פני הנהר, התחלפה במשהו מאוים יותר – מעין זה הקיים גם במציאות החיים בסוף המאה ה-20 – להבדיל מתחילתה. אולי משום כך הארנבים, גיבוריה של יונה טפר, אינם שקועים בהזיות נעימות אלא מחפשים בקדחתנות פתרון לבעייתם:

צפירה חדה קטעה את הרהוריו. מפלצת-החרושת הרדומה התמתחה והחלה צווחת, מקרקשת ומשקשקת. כעבור רגע פתחו גם הארובות את פיותיהן ושילחו לשמיים סילוני עשן, כלועגות לתכניתו.

אפונים התנער והחל לפסוע במהירות לעבר השביל המוליך אל ההרים הרחוקים. עוד לא הספיק להרחיק וכבר נפתחה דלת הבית ותות, מכפתרת עדיין את חולצת בית-הספר [...]

"אם אתה הולך לחפש עמק-ירקות חדש, אני באה אתך!" פלטה תות כשהתקרבה אליו.[38]

החדר בעליית הגג

החדר בעליית הגג

לא פחות מהישגיה בתחום תרגום הקלסיקה – ראויה "מחברות לספרות" לשבח גם על המאמצים לאתר את הספרים המשובחים לילדים שראו אור בשנות קיומה, ולתרגמם. בד-בבד עם תרגומים לאגדות אנדרסן נדפסו כרכים אחדים מתרגומי ספריה של אלינור פרז'ן המצוינת (1965-1881), הכלה הראשונה של פרס אנדרסן הבין-לאומי. המשוררת דליה רביקוביץ תירגמה שניים מספריה שנדפסו במקור ב-1955: סנדל הזכוכית (1959; סיפור סינדרלה) וקובץ המעשיות החדר בעליית הגג (1960)[39]. את ג'ים מקרן הרחוב תירגמה עדנה אבן-חן (1959), ואת חרמשנית הכסף מ-1953 תירגמה מאיה אגמון (1958). יותר מכל מְספר מעשיות אחר השפיעה אלינור פרז'ן המתורגמת על האגדה האמנותית העברית המקורית. נקל להצביע על עיצוב האגדה האמנותית אצל פרז'ן כמקור השראה מרכזי של שלומית כהן-אסיף, נורית זרחי ואחרים, ישירות או בעקיפין.[40]

מיו 66

מיו מיו שלי

ב-1960 נדפס תרגומו של בועז עברון לספרה של אדית נסביט, הטירה הקסומה. ב-1961 – תרגומה של דליה רביקוביץ לספרה של פמלה טרברס (1996-1906), מרי פופינס.[41] באותה שנה נדפס תרגומה של שושנה וידל לספרו הראשון של קליב סטיפלס לואיס, האריה, המכשפה וארון הבגדים, שראה אור ב-1950. שאר ספרי נרניה של לואיס תורגמו ל"מרגנית" (להלן) בעשורים הבאים. ב-1966 נרשם הישגה הגדול ביותר, לטעמי, של "מחברות לספרות" כשנדפס תרגומו של דניאל נחשול לספרה של אסטריד לינדגרן מ-1954, מיו, מיו שלי[42].

השפעתם של ספרי איכות היתה תמיד רבה; אך ההחלטה לתרגם ספר פרי עטה של השבדית שכתבה ב-1945 את פיפי לונגסטרומפ[43] לא היתה מובנת מאליה. מיו, מיו שלי הנפלא היה הראשון בספרים האיכותיים שכתבה לינדגרן אחרי שורה של ספרים "קלים"-ביחס. השפעת מיו על הכתיבה הפיוטית לילדים ראויה למחקר נפרד; למען הדיוק, יש לבדוק איך ניסו סופרים שונים לשחזר את המינון המדויק – אצל לינדגרן – של פיוט ועצב עם הרפתקה מרגשת ועם רמזים למציאות.[44]

נעורים, הדס, דן חסכן ועמיחי: טפטוף קבוע

האח האובד

האח האובד

"ספריית פועלים", ההוצאה לאור של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, החלה לפעול ב-1941 בקיבוץ מרחביה, ועמה קמה סדרת "נעורים" שערכו מרדכי אמיתי, לאה גולדברג, ט' כרמי ואחרים. יעדה המוצהר היה "להגיש לקורא הצעיר ממיטב הספרות המקורית והמתורגמת, במגמה להחיל את עקרונות התרבות המתקדמת על ספרות הנוער." ראוי להדגיש כי "עקרונות התרבות המתקדמת [=המרקסיסטית]" ניכרו בעיקר בתרגום ספרים של יוצרים מחוגי השמאל המובהקים: מפרש בודד מלבין באופק של ולנטין קאטאייב, שעניינו מהפכת 1905 ברוסיה; והאח האובד של ניק אנוב, המתאר בהצלחה את המהפכה הגדולה של 1917 כמו שנראתה בעיני גיבורי הספר שחוו אותה, ומצליח להציג את ה"לבנים" במלוא כיעורם[45].

ב-1961 נפסקה פעילותה של הסדרה, והתחדשה רק ב-1973 עם מינויה של מירה מאיר לעורכת. מאז העניקה סדרת "נעורים" עדיפות ברורה לספרות מקור, ו"עקרונות התרבות המתקדמת" שוב לא היו תנאי לכותריה. בתרגומים המעטים היו ז'ול ורן ודיקנס, ובלטו בהם ספרהּ של אסטריד לינדגרן, האחים לב ארי, וספרו של פול גאליקו, ג'ני.[46]

את השפעתם של תרגומים מהשנים האחרונות אפשר יהיה לבחון לא לפני שיתבגרו הילדים שקראו בהם עם הופעתם; ואילו השפעתם של התרגומים ה"אידאולוגיים" ניכרת בכתיבה לא רק לילדים אלא גם למבוגרים. למשל, בספריהם של משה שמיר או ראובן קריץ[47]. את התוספת האחרונה לסוג השפעות זה אפשר למצוא בספרהּ של עמלה עינת, היום בו אסרו את אבא. אמו של רמי, בנו של פורץ היושב בכלא, מתמוטטת מבחינה נפשית ומתאשפזת; לאחר גלגולים שונים, שבכולם חזרו פחדיו וחוסר יכולתו להסתגל ושבכולם הרגיש חלש, דחוי וחסר אונים – משפחה אומנת, "ישיבה" שבה הוא בעצם אסיר (!) לכל דבר – הגיע רמי לקיבוץ כילד-חוץ. כאן, באורח פלא, הוא לא רק אהוב אלא גם מלא מרץ ועצמה:

בגלל כל ההתרגשויות והפחדים האלה, וגם מפני שאהב מאוד את העבודה באורווה, חשבה איטה שכדאי לתת לרמי להיות בחברת הסוסים במשך יום נוסף אחד בכל שבוע.

"בכיתה הוא בלא-הכי לא מרוויח הרבה כעת," אמרה איטה לחברותיה לעבודה, "למרות כל העזרה שאני משתדלת לתת לו בשיעורי הבית."

[...] "אבל תראי כמה הילדים מחבבים אותו," אמרו שאר המורות, "למרות שהוא חדש אצלנו."

"זה בגלל הסוסים, אני חושבת," אמרה איטה, "נער שמתמסר ככה לסוסים, שסוסים ככה נקשרים אליו, ברור שיש בו הרבה חום ואהבה." (עמ' 118)

"אתה זוכר איך שהייתי נחנק אז בכל פעם, ואיזה רעידות שהיו לי בפנים ובגוף?" חייך אליו רמי בתשובה. "אוי, אלוהים!"נזעק תוך שהסתכל בשעון היד שלו, "הסוסים! אני ממש מאחר לעבודה." ופתח בצעדים גדולים לכיוון האורווה. מוטי ליווה את דמותו המתרחקת של רמי במבט אוהב, עד שנעלמה לגמרי בפתח הבניין הגבוה (עמ' 123).[48]

הוצאת "מ' ניומן" התקיימה משנת 1944 עד 1980, שנת מותו של מייסדה, מרדכי ניומן – שהיה מראשי הוצאת "מצפה" (1980-1896); רחל ניומן (1970-1909) ערכה במסגרתה את סדרת "הדס" שנדפסו בה, במשך חמש-עשרה שנים, כארבעים כותרים, רובם תרגום. הראשון שבהם היה היידי בת ההרים של יוהנה ספירי[49]. אריה סיון תירגם שניים מספריו של צ'רלס דיקנס – אוליבר טוויסט ומועדון הפיקוויקים – ודליה טסלר תירגמה סיפור נפלא של טולקין, גילס האיכר מפרזון; אך גולת הכותרת של הסדרה, ואולי של ההוצאה, היה תרגום שלושה מספריה של לוסי מוד מונטגומרי, שנקראו בעברית האסופית, אן מאבונלי ואן שרלי. גם כשנדפסו תרגומים חדשים – רהוטים, מדויקים ומלאי חיבה למקור – המשיכו רבים לאחוז בתרגומיו של ישראל פישמן כבקרנות המזבח; זה כוחו של ספר, אפילו התיישנה שפתו[50]. "ספרי יתומות" רבים בעברית, תרגום ומקור, אך אין ספק שלאסופית (אן מגרין גייבלס - אן מהחווה הירוקה) מעמד קאנוני מיוחד.

רוניה בת השודד

רוניה בת השודד

מבחינה כרונולוגית הגיע תורה של הוצאת "עם עובד", שקמה ב-1942, ונדפס בה התרגום למסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי הבר של סלמה לגרלף[51]. ואולם ספרים מתורגמים לנוער החלו להופיע באופן שיטתי רק במסגרת סדרת "דן חסכן", שנוסדה ב-1958.

כנרמז בשמה היתה סדרת הספרים קשורה בתכנית חיסכון (של בנק הפועלים). עורכיה הראשונים היו ט' כרמי וירוחם לוריא, ואחריהם באו חיים באר, חיים פסח ונירה הראל. מראשית דרכה הופיעו בה כ-4 כותרים לשנה בממוצע, רובם ספרי מקור. בין התרגומים היו חמישה מספריה של אסטריד לינדגרן – ילד ושמו אמיל, רסמוס והנודד, רסמוס ובולע החרבות, קרלסון המעופף ורוניה בת השודד,[52] וכן אי הפינגוינים הכחולים שעליו הוענק לסקוט או'דל פרס ניוברי לשנת 1961, מצפצפים על המלך מלפפון, הטוב בספריה של הסופרת האוסטרית כריסטינה נסטלינגר, שרה פשוטה וגבוהה שעליו קיבלה פטרישיה מקלחלן פרס ניוברי ב-1986 ועוד.[53] ספר אחד לפחות תורגם פעמיים: יותם הקסם של יאנוש קורצ'ק הפך לקאיטוש המכשף.[54] ולפחות לספר אחד היתה השפעה כמעט מיידית: כשקראה במר הנשו היקרשל בברלי קלירי, ובידיעת הכוח הטמון ברומן-במכתבים, ניגשה נורית זרחי לכתיבת וולפיניאה מומי בלום.[55] אפשר למצוא את קווי הדמיון, אך אין קושי להכיר ביתרונו של ה"חיקוי" על ה"מקור" (אף-על-פי שהנשו זכה בניוברי ל-1984): בעוד שקלירי משרטטת קריקטורות, זרחי בונה דמויות; קלירי מפשטת, ואילו זרחי מתארת מצב מורכב.

כעין סיכום לפרק זה ראוי לציין את הוצאת "עמיחי", שנוסדה בשנת 1949 על שם עמיחי אורלינסקי מנופלי קרבות הקסטל. אביו יהודה אורלינסקי, ואחריו בנו האחר יצחק אורן, ביססו את ההוצאה על ספרות ילדים ונוער. כ"אחיאסף", גם "עמיחי" היא הוצאה קטנה-ביחס שהשפעתה רבה. בצד ספריהם של מנחם תלמי ודבורה עומר (לילדים) וספריה של אסתר שטרייט-וורצל (לנוער) ראו אור תרגומים לא מעטים. בלטו בעיקר תרגומי ספריו של קורנל מקושינסקי, השד מכיתה ז', איגרת מעולם האמת (שתורגם, כנראה, בקיצורים), בתיה ועוד;[56] אך היו גם תרגומים משל ז'ול ורן, עיבוד סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן-דויל וכן הלאה.

מסדה וזמורה-ביתן-מודן: תרומתו של אוריאל אופק

ברכה פלאי (1985-1892), מדמויות-המפתח במו"לות הישראלית, הקימה את הוצאת "מסדה" בשנת 1932; ובשנים הראשונות הוקדשו עיקר המאמצים לספרי חינוך ואנציקלופדיות. תרגומים בודדים והדפסת מהדורות שיצאו לאור בהוצאת "שטיבל" היו מעין פרלוד לסדרות הספרים המובחרות לילדים ולנוער שהחלו לקרום אור וגידים בשנות ה-40: "מפרש" (1941), "מצפן" (1964), "נתיב" (1969) ו"קיפוד" (1980; רוב כותריה – ספרי מקור).

ב"מפרש" השתתפה אגודת הסופרים העברים. תנובתה היתה עשרה ספרים בארבע שנים – ובהם אחד-עשר האלופים של אדוארד בס, גנוב גונבתי של רוברט לואיס סטיבנסון וגן עדן הילדים של נתנאל הותורן.[57] הראשון הוא סיפור בן-זמננו על שחקני כדורגל מקצוענים, השני – מהטובים בספרי המאה ה-19, והשלישי – עיבוד למיתולוגיה היוונית שממנו מעוקרים כליל הפולחן היווני וייחוס תכונות אל לגיבורים הפלאיים של הסיפורים.

"מצפן" פעלה שמונה שנים, שבהן ראו אור שישים ספרים. חלקם היו תרגומים של ספרי ילדים קלסיים: למשל, ספרי ההרפתקאות שכתב הנרי ריידר הגרד, מכרות המלך שלמה והיא.[58] חלקם היותר-צנוע היה תרגום של ספרים חדשים-יחסית. החשובים בהם היו חבורת חצות של ג'ון מיספילד ובמידה מסוימת הפוך את העולם של ויליאם מיין; אך מן הראוי לצרף אליהם את ספרו הראשון של ארתור רנסום, שייטי 'סנונית' הנועזים, את להתראות סר ארצ'יבלד של ברברה שפכט, את מעשה במעשה של א"א מילן[59] ועוד. וכמו בכל הסדרות לילדים ולנוער, היו ב"מצפן" גם ספרי מקור. עורך הסדרה היה אוריאל אופק (י"ח תמוז תרפ"ו 30.6.26 - כ"ב בטבת תשמ"ז 23.1.87), שכתב מבוא לכל ספר על הסיפור והסופר וגם תירגם אחדים מהספרים (הנסיכה והשדונים של ג'ורג' מקדונלד).[60]

אם באיכות הכותרים (המועטים, יחסית) שמרה "מחברות לספרות" על הבכורה, הרי בקצב, בכמות ובאיכות היתה סדרת "מצפן" של הוצאת "מסדה" תופעה חסרת תקדים בתולדות המו"לות העברית, גם אם לא כל מעשי-הבחירה היו ראויים באותה מידה. בשנות פעולתו למען "מסדה" חידש אופק כמה מספרי "מפרש" במסגרת "מצפן" או "נתיב": סדרה לנוער (אף היא בעריכתו) שפעלה ארבע שנים ובהן ראו אור שלושה תרגומים ושלושה ספרי מקור.[61]

יצירתו המחקרית של אופק היתה שלובה בכתיבתו לילדים ובעבודתו כמתרגם וכעורך. עוד בשנות ה-50 החל לתרגם ולכתוב לילדים, ובשנות ה-60 הציג לקורא העברי ספרים שונים עד מאוד מאלה שהורגל בהם, כספריהם של טובה ינסון (משפחת החיות המוזרות, על המומינים), בטרוורת (תעלומת הביצה הענקית) והודג'סון-ברנט (סוד הגן הנעלם).[62] לזכותו נזקף ה"רענון" של תרגומי קסטנר ל"אחיאסף" (לעיל) – ובעיקר תרגומם מחדש של ספרים רבי ערך שאיש לא נועז לגעת בהם מאז שתורגמו לראשונה. מתוך ידע נרחב ובקלות לשון שאין להן אח ורע תירגם אופק מחדש את שני ספריו הידועים של מרק טוויין, קובץ מסיפורי 'פו' של מילן, ומאוחר יותר גם את שני ספרי 'עליסה' של קרול, הרוח בערבי הנחל של גרהם, שניים מספריו היותר מפורסמים של רודיארד קיפלינג ועוד.[63]

קצן של הסדרות לנוער בהוצאת "מסדה" ("מצפן" ב-1972; "נתיב" ב-1973) היה כרוך בלידתה של סדרה מתורגמת חדשה בהוצאה לאור צעירה, "זמורה, ביתן, מודן". עריכת "מרגנית" – ספרי מופת שרובם מודרניים, ילידי שנות ה-50, ה-60 וה-70 במאה ה-20 – הופקדה תחילה בידי אוריאל אופק, שגם תירגם כמה מהם (מספרי רואלד דאל, קית רוברטסון, פין, נורמן ג'סטר ושלום עליכם).[64] בעלי ההוצאה התקשו להסכין עם היקף עיסוקיו של אופק בהוצאות אחרות – בין כעורך (בהוצאת "מ' מזרחי" ובאחרות) ובין כמתרגם (אי המטמון של סטיבנסון ומוטל בן פיסי החזן של שלום עליכם להוצאת "כתר"; חמישה ילדים והזהו של נסביט והרפתקאות עליסה מתחת לפני האדמה של קרול להוצאת "מ' מזרחי" ועוד)[65] – ולכן נמסרה המלאכה לח"מ (1978).

תרועת הברבור

תרועת הברבור

בשתים-עשרה השנים הבאות נמשך גידולה של סדרת "מרגנית" בקצב שאין לו תקדים: עד 1990 נדפסו כ-120 כותרים, יותר ממחציתם ספרים שנכתבו אחרי מלחמת העולם השנייה. מקום נכבד הוקצה ליצירות של סופרים אמריקאיים, כשלושת ספריו לילדים של א"ב וייט, ובהם חוות הקסמים מ-1952 ותרועת הברבור מ-1970 – שעניינו נכות וההתמודדות עמה באמצעות סיפור אלגורי על ברבור תרועה אילם; שישה מספריו של לויד אלכסנדר, ובהם שתי פרשיות חייו הראשונות של לוקס קאשה מ-1978 – שעניינו ניתוץ ההשקפה כי מספר הסיפורים הוא 'בטלן' באמצעות הרפתקה מסמרת שיער העוברת על הגיבור בעולם שאליו הוא מתגלגל; אדם בדרך של אליזבת גריי מ-1943 [פרס ניוברי] – שעניינו חיפוש אב והתבגרות בתוך שירה; שלושת ספרי "ארץ-ים" של אורסולה לה-גוין, מ-1973-1968 – המעלים שאלות מרתקות בתוך עולם שקסם יצוק ביסודו,[66] ועוד. בצדם יובאו ספרים מבריטניה: שישה מספרי רואלד דאל, כמו דני אלוף העולם מ-1975 והעי"ג מ-1982; שלושה מספרי ג'ואן איקן, ובהם ציפורי לילה בננטקט מ-1968, וכן שבעת ספרי 'נרניה' של ק"ס לואיס – הראשון נדפס ב"מחברות לספרות", ועכשיו הצטרפו אליו כולם; ארבעת ספרי 'הלקחנים' של נורטון (הראשון נדפס ב"עם עובד" יותר מעשרים שנה לפני כן)[67] ועוד. גם לספרי הילדים ממדינות אחרות היה ייצוג: מאוסטרליה – שניים מספריה של מרי אלוין פאצ'ט, ובהם איקס הלוחם מ-1953,[68] מגרמניה – שלושה מספריו של מיכאל אנדה, ובהם מומו מ-1973, שעניינו היחס אל הזמן ואל הפנאי והשינוי המצער המתחולל במעבר מהילדות אל הבגרות;[69] מנורבגיה – מריוס של רולף דקר מ-1967, שעניינו יכולתו של ילד לראות דברים שמבוגרים שוב אינם רואים, ובהם אנשים שמתו והמוות עצמו;[70] ומשבדיה – שבעה מספריה של אסטריד לינדגרן, ובהם מדיקן והספוגית מיוניבקן מ-1960.[71]

כן תורגמו ל"מרגנית" ספרי מופת משלהי המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20; רובם תורגמו בעבר, אך גם הם וגם אלה שראו אור לראשונה תורגמו במלואם: מאנגלית – הקמיע של אדית נסביט, וספרהּ האוטוביוגרפי ילדי המסילה; מצרפתית – מספרי אלכסנדר דימא וז'ול ורן; מגרמנית – מפצח האגוזים של את"א הופמן; ומהונגרית – הנערים מרחוב פאל של פרנץ מולנר.[72]

"מרגנית" היתה ההעזה המו"לית הגדולה ביותר בתחום ספרי הקריאה לנוער, מפני שכללה אך ורק ספרי איכות מתורגמים, ללא כותרים "מקומיים" שהצלחתם מובטחת, ללא רבי-מכר קלי תפוצה וללא "הנחות" אחרות, ומפני שלכל עשייתה התלוותה הקפדה על בחירה בספרים שזכו בהכרה בארצות מוצאם, וכן על תרגום מעולה, ניקוד מלא ועיצוב מרהיב.[73] במחצית השנייה של שנות ה-70 ובעיקר בשנות ה-80 זכתה "מרגנית" לעניין רב מצד הקוראים,[74] אך לפי שעה מוקדם לקבוע אם היתה לתכניה ולמורכבותה השפעה על דור הכותבים הבא.[75]

במהלך 1995, במסגרת ביקורת פתע בגדוד שהיה פרוש בגבול הלבנון, נכנס סגן א' מחוליית הביקורת החטיבתית בשיחה עם סג"מית י"א ששירתה בגדוד כע' קמב"צ. מאחר שנגעו בשיחתם בספרים, בסופרים ובמתרגמים, השמיע באוזניה קטע שנחרת בזיכרונו כדי להמחיש עד כמה הושפע מספרים מסוימים שקרא:

בַּמְּצָרִים הַלְּבָנִים שֶׁל סוֹלְאֶאָה,

וּבָעֲנָפִים הָאֲדֻמִּים, הַשַּׁחִים

תַּחַת כֹּבֶד פְּרִיחָתָם

אֶל רֹאשָׁהּ, הַשַׁח תַּחַת

כֹּבֶד הַצַּעַר עַל מוֹת אֲהוּבָהּ;

בֶּעָנָף הָאָדֹם וּבֶעָנָף הַלָּבָן

וּבַיָּגוֹן שֶׁאֵין לוֹ קֵץ -

בְּאֵלֶּה נִשְׁבַּעְתִּי, סֶרִיאַד,

בְּנָהּ שֶׁל אִמִּי וְשֶׁל מוֹרֵד,

לִזְכֹּר אֶת הָעָוֶל שֶׁעָשׂוּ לְךָ,

לָנֶצַח, לָנֶצַח.[76]

ראו בהערה - מרגנית משנת 2000

ראו בהערה - מרגנית משנת 2000

מראה זה, של אדם צעיר המצטט בדייקנות וברגש פיוט קסום בדמי הלילה במוצב צה"לי, מוכיח בלי ספק שהקריאה ב"מרגנית" לא היתה כרוכה רק בהנאה רגעית, אלא שהקוראים בה יצאו נשכרים לאורך שנים.

בשנות ה-90 גברה שוב הנטייה לספרות קלה, בלתי מנוקדת, והתהפכה המגמה לגבי ספרי "מרגנית"; החלטתה של הוצאת "זמורה ביתן" להקפיא הדפסת תרגומים נוספים קדמה לשטף הספרים הקלים, ובאה על רקע צמצום מדאיג בדרישה לספרות איכותית.[77]

הקיבוץ המאוחד מול כתר והיתר

הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (נוסדה ב-1939) הקימה את "אופיר" ב-1981: הסופרת רוני גבעתי נטלה על עצמה לטפל בתרגום מיטב הספרים לילדים ולנוער. בחמש שנות פעילותה יצאו לאור כמה

מונה כוכבים

מונה כוכבים

מספרי המאה ה-19 – כמו שניים נגד שתיים של צ'רלס דיקנס ומעבר לרוח הצפון של ג'ורג' מקדונלד, וכמה ספרים חדשים יותר – כמו אמן הבובות של קתרין פטרסון, שוחת שועלים של איבן סאותהול[78] ועוד.

בשנות ה-90 יצאה לדרך סדרה חדשה בעריכת יונה טפר, "קריאת-עשרה", שרובה מקור. שולבו בה כמה ספרים מתורגמים, ובהם מינוש של הסופרת ההולנדית אנני שמידט ומונה מספר לכוכבים של לויס לוֹוְרי (לוֹאוְּרי), שזיכה את המחברת בפרס ניוברי.[79] מאמצע שנות ה-90 ניצבת הסדרה לנוער של "הקיבוץ המאוחד" כמעט לבדה מול שטף של ספרים שאינם מתיימרים להביא איכות או עומק – אך המגמה הזאת החלה להסתמן לפני שנים לא מעטות.

מעט לפני סדרת "מרגנית" יצאה לדרך סדרה אחרת, "כתרי" בהוצאת "כתר". יזמה וערכה אותה עדה תמיר (שהציעה יזמה זו תחילה ל"ידיעות אחרונות": בסדרת "עדי" תורגמו מחדש שישה ספרי ילדים ונוער קלסיים, ששפתם התיישנה או שאזלו ולא היה מי שידפיס אותם מחדש, וב"כתר" נמשך המפעל על פני עשרות כותרים). כוונת התרגומים ב"עדי" וב"כתרי" היתה לשוב אל המוּכָּר – בניגוד לגישה ב"מרגנית", שגרסה כי יש לחתור לחידושו של מאגר הספרים המתורגם. יתר על כן, בניגוד לתפיסה שרווחה כבר אז, שלפיה על התרגום להיות מלא ונאמן לחלוטין למקור, הבחירה להדפיס מחדש מספרי המאה ה-19 ב"כתר" היתה כרוכה בהחלטה לקצר את הספרים הארוכים-מדי, ששוב לא התאימו לקורא המודרני. בסופו של דבר התקבלו – באורח חשוד – ספרים כמעט שווי אורך, בני 192 או 208 עמודים (מופת של חיסכון כלכלי), שהקריאה בהם היתה קטועה. בעיקר נפגעו ספרים כעלובי החיים של ויקטור הוגו, אהל הדוד תום של הרייט ביצ'ר סטו והרוזן ממונטה כריסטו של דימא[80]. את רוב ספרי הסדרה איירו ציירים ישראלים.

המאגר המוכר כלל בעיקר ספרים שתורגמו תחילה להוצאות "שטיבל", "מצפה", "אמנות" ו"מסדה" והתחבבו על דור ההורים והורי ההורים של בני 12-8 של שנות ה-70. עם זאת, גם ב"כתרי" היו ספרים מן המאה ה-20 שזה להם התרגום הראשון, ובהם המכשפה מאגם הקִכלים של אליזבת ספיר, שזיכה אותה בפרס ניוברי. המתרגמת, אבירמה גולן, כללה בספר פרי-עטהּ, גמדצוב, את הסיפור "מכשופה", על אשה מוזרה ודחויה שאצלה היא מתארחת; קשה שלא להשוות את פגישתה של הילדה עם האשה בספר המתורגם ובסיפור המקורי – והגם שמקובלת עלי עדותה של הסופרת והמתרגמת כי הכירה אישית את דמות האשה החריגה שתיארה בסיפור שלה, נראה לי כי התרגום הוא שהניע אותה לשלוף דמות בעייתית זו ולהפוך אותה לחלק ממרקם סיפורי מקורי.[81]

את גישתה של "כתר" חיקה אריה ניר ב"הוצאת מעריב", בשני הבדלים מהותיים: הראשון והחשוב יותר הוא שבסדרת הספרים לנוער שיזם הופיעו תרגומים מלאים, רובם מוקפדים ואיכותיים; השני הוא השימוש שנעשה בציורים שליוו את הספרים המקוריים ובמאמץ להדפיסם בצורה נאה וברורה. בין היתר תורגמו מחדש במדבר וביער עדשל הנריק סנקביץ', אי המטמון של סטיבנסון ושני ספריו של מרק טוויין, ועמם כמה מספרי ז'ול ורן ושניים מספרי קרל מאי.[82]

הוצאה שחזרה בשנות ה-80 וה-90 לתרגום ספרי נוער מהמאה ה-19 (קלסיים) היא "מ' מזרחי", שאותה יסד מאיר מזרחי ב-1955. ביותר מ-40 שנות פעילות רצופות בראשותו נדפסו בה כ-3,000 כותרים, שליש מהם (או יותר) ספרי ילדים ונוער. בין היתר ראו אור בשנים האחרונות תרגומים לשלושה מספריו של הקטור מלו וחמישה מספריו של ז'ול ורן, כולם בידי מיכה פרנקל;[83] ספרים משל יו לופטינג ועוד תירגם אוריאל אופק.[84] אך לאלה קדם מבול של תרגומים מספריה המרובים של אניד בלייטון שבו שטפה ההוצאה את הארץ: סדרות "החמישייה", "הבלשים והכלב" ו"השביעייה הסודית" – כולן בתרגומו של אבנר כרמלי (שרגא גפני).[85] כל אלה, ושמונה ספרים בסדרת "הרפתקאות ג'נינגס" של א"מ באקרידג',[86] מוכיחים שוב כי ספרים נמכרים טוב יותר ככל שהם פונים למכנה המשותף הנמוך יותר.

לקח זה למד כמעט מיד המתרגם: הסדרות שכתב – "הספורטאים" (מ-1960), "האמיצים" (מ-1961), "הימאים" (מ-1962) ועוד[87] – הכילו רבים מהסממנים שיכול היה ללמוד בנקל מתוך התרגום, וכן מעיון בספרים אחרים. באחד מספריו הצליח אפילו לחקות את עלילת "חיפושית הזהב" של אדגר אלן פו!

ולא רק כרמלי כך, כמובן. הבולטת ביצרניות הסדרות בעברית בשנות ה-60 היתה תמר בורנשטיין-לזר ("קופיקו" 1976-1958 ו"צ'יפופו" 1972-1960[88]). בשנות ה-70 היתה זו גלילה רון-פדר (בעיקר סדרות שנכתבו במקביל לספריה היותר איכותיים, ובהן "ג'ינג'י" מ-1980 ו"עירית" מ-1982[89]). בשלהי שנות ה-80 וביתר שאת בשנות ה-90 הצטרפה אליהן סמדר שיר (בין היתר, סדרת "צוציק" מ-1987, סדרת "נמרודרורני" מ-1988, סדרת "התיכוניסטים" מ-1989 וסדרת "מסיבת פיג'מות" מ-1994[90]). בין ההולכות בעקבותיה – זהר אביב, ומן הסתם אין זו המלה האחרונה.

גלגל חוזר הוא: לא רק סופרות מוכשרות למדו שאין צורך להתאמץ כדי להצליח. גם מו"לים הפיקו את הלקח מעלייתן ונפילתן של סדרות טובות וטובות-פחות. על התפשטותה של אופנת ה"צמרמורת" בעולם עמדו כמעט בעת ובעונה אחת "ספריית מעריב" והוצאות ספרים אחרות.[91] מכירת הספרים מסוג זה הרקיעה שחקים, והנתון הכלכלי דחק לפינה כל נימוק שאפשר להעלות בעד ספרי איכות.

ואולם, מי שזוכר כי הצפת אניד בלייטון קדמה ל"מרגנית" ובמידה מסוימת גם ל"מצפן",[92] אולי יסכים להניח כי גם הפעם עשוי הגלגל להתהפך באופן בלתי צפוי. הקוראים-הלהוטים לא היו מעולם יותר מעשירית הילדים והנוער, ועם הקוראים הפחות מובהקים לא עלה מניינם על רבע מקבוצה זו. עם זאת, מתברר שדי בכך כדי להטות את הכף; ולכן, כשיבחלו הקוראים-הלהוטים בצמרמורת למיניה, וימאסו גם בספרים משמימים על חיי היום-יום, יחזור הקסם לתפוס את המקום הראוי לו – מפני שיהיו מו"לים שיעזו, כפי שהעזו בעבר שושנה פרסיץ, ישראל זמורה, ברכה פלאי ואהד זמורה, וצרכני הספרים יביעו אף הם את רצונם – באמצעות כספם של ההורים.[93] ייתכן שגם הפעם יארך הדבר רק עשור, או עשור וחצי, ולא יותר; אבל אין ספק שדי בכך לדור של אוהבי ספר, ואולי גם לצמיחתם של סופרים הכותבים לילדים ולנוער בכשרון אמיתי.

יחיעם פדן

[1] משה שמיר, 'עז עיוורת', מקור ראשון, כ"ו במנחם אב ה'תשנ"ז, 29 באוגוסט 1997, מוסף "דיוקן", עמ' 4.

[2] למעשה, המונח "קלסיקה" חל על מה ששרד 50 שנה (או 45), והיום נחשבים לקלסיים ספרים שנכתבו לפני 1970 ועודם נקראים.

[3] אורי אורלב, 'זכרונות ספרים': "הפרא האציל", ראש צעיר מס' 1, ח' בתשרי ה'תשמ"ט, 19 בספטמבר 1988, ע' 14.

[4] שם, שם, גיליונות מס' 3 ("חכם על חלשים", ח' במרחשון ה'תשמ"ט, 19 באוקטובר 1988), מס' 5 ("קיסר הנמלים", ח' בכסלו ה'תשמ"ט, 17 בנובמבר 1988), מס' 7 ("הארץ שבה נודדים אווזי הבר", כ"א בטבת ה'תשמ"ט, 9 בדצמבר 1988), מס 8 ("מה תעשה באי בודד", כ' בטבת ה'תשמ"ט, 28 בדצמבר 1988) ומס' 9 ("הנסיך הקטן", י"ב בשבט ה'תשמ"ט, 18 בינואר 1989). האי ברחוב הציפורים, כתר, 1971 ו-2011.

[5] קורניי צ'וקובסקי, זפתינוק, 1923, תר' רבקה דוידית, 1939, דביר; מרים ילן שטקליס, "הסבון בכה מאוד" וכן "אבא מצחיקון" בתוך שיר הגדי, דביר [תרגומים נוספים ל"כך ולא כך": לאה גולדברג, 1954, אוריאל אופק, 1976].

[6] קורניי צ'וקובסקי, דוקטור אוי-זה-מר, 1929, תר' נתן אלתרמן בשם לימפופו, 1943, עם עובד, ועיבד רפאל ספורטה בשם "דוליט בלימפופו", 1958.

[7] קורניי צ'וקובסקי, פלא עץ, 1923; אריך קסטנר, 35 במאי, 1931, תר' אלישבע קפלן, 1947, אחיאסף. ר' הערה 24.

[8] ג'ק לונדון, פנג הלבן, 1907, תר' מרדכי אבי-שאול, 1933; ז"ה רוסני [רוני] הבכור, המלחמה לאש, 1911, תר' נתן אלתרמן, 1933 – תרגומו נדפס אחר כך גם במחברות לספרות וגם בהוצאת הקיבוץ המאוחד; יאנוש קורצ'ק, המלך מתיא הראשון, 1923, תר' יוסף ליכטנבוים, 1933 – שלושתם בהוצאת שטיבל.

[9] אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית, 1948-1900, דביר, 1988, עמ' 386 ואילך; וכן לקסיקון אופק כרך ג (בכתובים), זמורה ביתן. המידע לגבי ההוצאות האחרות משני ספרים אלה, ומהיכרות אישית.

[10] אדמונדו ד'אמיצ'יס, הלב, 1886, תר' י הלמן, 1923, פרנקפורט; צ'רלס דיקנס, שתי ערים, 1859, תר' משה בן-אליעזר, 1929; רודיארד קיפלינג, ספר היער, 1894, תר' י"ל ברוך, 1927; ויקטור הוגו, בוג ירגל, 1826, תר' אברהם שלונסקי, 1929; קרלו קולודי, פינוקיו, 1883, תר' ישראל דושמן, 1931; הקטור מלו, באין משפחה, 1878, תר' י"ח רבניצקי, 1923 – כולם לאמנות.

[11] ז'ול ורן, מסעיו ופגעיו של הקפיטן הטרס, 1866, תר' יצחק ספיבק, 1926 (החלק הראשון נדפס בפרנקפורט); תומס מיין ריד, הנער ויליאם, 1871, תר' יצחק ספיבק, 1926; ג'ימס פנימור קופר, פוזמק העור, 1823, תר' ל' נחמני, 1927 – שלושתם לאמנות.

[12] את ספר ההמשך של מיכאליס, המסע הגדול של ביבי, 1930, תירגם סמיאטיצקי עצמו בשם העט אחירב, והספר ראה אור רק ב-1944, אולי בגלל המלחמה. על לופטינג: ר' גם הערה 84.

[13] רודיארד קיפלינג, ספר הג'ונגל, תר' אוריאל אופק, 1984, כתר – ר' הערה מס’ 10 לעיל.

[14] א"נ טולסטוי, מפתח הזהב או הרפתקאות בוראטינו, 1936, תר' פסח גינזבורג, 1944; לוין קיפניס, תינוקיו, 1944; אביגדור המאירי, פינוקיו בישראל, 1952, מצפה – להלן מצוטט מעמ' 4 ואילך.

[15] אברהם רגלסון, מסע הבובות לארץ-ישראל, 1935, מצפה, סדרת "הילד הקורא" בעריכת יעקב פיכמן.

[16] סביר להניח שרחל פילד הושפעה מפינוקיו; ספרה על הבובה המתגלגלת מתרבות לתרבות לא תורגם לעברית.

[17] מרים ילן שטקליס, "אלישבע מסכנה", "הדב" ו"המסע אל האי אולי" כונסו בתוך שיר הגדי, דביר, אך מופיעים גם בקבצים קודמים - אצו רצו גמדים (1939) ו ספר דני (1943) – והמסע גם כספר נפרד (1944), כולם בדביר.

[18] אן סואל, 1877, תר' ראובן אבינעם בשם שחור ונאוה, 1944, לאמנות; לוין בשם היפהפה השחור, 1967, ללדורי; דניאלה שליט בשם הקסם השחור, 1979, לזמורה ביתן, ואלון אלטרס בשם הסייח השחור, 2011, לאוקינוס ומודן.

[19] בנימין טנא, אלה תולדות מור, 1977, ספריית פועלים; נורית זרחי, זכרונות מן השרוול, 1979, עם עובד, כפות על המעקה, 1985, נהר; יורם קניוק, וסרמן, 1988, הקיבוץ המאוחד. זווית ראייה של סוס אימץ מייקל מורפורגו בסוס מלחמה, תר' אנה הרמן לידא"ח, 2011.

[20] ארנסט סיטון-תומפסון, חיות הבר אשר ידעתי, 1989, תר' יעקב חזן, 1929 לאמנות, ורינה קלינוב, 1954 לקיבוץ המאוחד; גיבורי החיות, 1905, תר' ח"נ שפירא, 1927 לאמנות; רהב, דב גריזלי, 1900, תר' עמנואל גל, 1983 לקיבוץ המאוחד.

[21] דורית אורגד, חברתי זהובת הפרוה /זהובת הנוצה /זהובת הסנפיר /אדומת העין, 1973, 1976, 1977, 1979 (ב1981- נוסף לאלה חברתי טיקה); פנק מלך המדבר, 1995 – כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

[22] אוריאל אופק, שם, עמ' 14; ר' גם בתוך רשימה פרי עטי במוסף "ספרים" של הארץ, 14.10.1997 עמ' 10.

[23] אריך קסטנר, אמיל והבלשים, 1928, תר' אלתר אילי וערך אברהם שלונסקי, 1935; 35 במאי, תר' אלישבע קפלן, 1947.

[24] וולף דוריאן, הילד מהארגז, 1923, תר' אברהם ברטורא בשם ילדי הכרך (כף היד השחורה), סיני, 1943; תורגם מחדש בידי מרים שטיין-גרוסמן ב-1996 בשמו המקורי לעם עובד, סדרת "טוב לקרוא". מספריו הבולטים של קסטנר, חוץ מאמיל ומהכיתה המעופפת, 1933, תר' אלישבע קפלן, 1955 – האחרים מסתפקים בגיבור או שניים: פצפונת ואנטון, 1931, תר' אלישבע קפלן, 1954; אורה הכפולה, 1949, תר' אלישבע קפלן, 1954; וכן האיש הקטן, 1963, תר' פנחס אלעד, 1964, והאיש הקטן והעלמה הקטנה, 1967, תר' אלה אמיתן, 1968, ושלושים וחמישה במאי, 1931, תר' אלישבע קפלן, 1954 - היום כולם באחיאסף. מ-1999 תרגם מיכאל דק מחדש את רוב ספרי קסטנר לילדים.

[25] ימימה טשרנוביץ, שמונה בעקבות אחד, 1945, ליכטנפלד; אוריאל אופק, שבע טחנות ועוד תחנה, 1956, יבנה.

[26] למשל, מרק טוויין, תום סויאר, 1876, תר' וקיצר א"ל יעקובוביץ, 1959; הקלברי פין, 1884, תר' א' פישקין (עיבוד לתרגום של פלק הלפרין), 1964 – לשני ספרים אלה תרגומים מלאים בהוצאות מ’ מזרחי וספריית מעריב – ר' הערה מס’ 63 להלן; פרנץ מולנר, מחניים, 1907, תר' רות כץ ושאול קנצלר, 1940; פרנסס הודג'סון ברנט, הלורד הקטן, 1886, תר' א"ל יעקובוביץ, 1951; תומס מיין ריד, הציידת האמיצה, 1861, תר' ג' בן חנה, 1964; ג'ימס פנימור קופר, אחרון המוהיקנים, 1828, תר' דב עמיקם, 1944 – כולם להוצאת יזרעאל-ש’ שרברק.

[27] שיחה עם שלומית כהן-אסיף, אוגוסט 1997.

[28] שיחה עם עמי גדליה, ספטמבר 1997; ר' הערה מס’ 25, וכן: תומס מיין ריד, המנהיג הלבן, 1855, תר' דב עמיקם, 1944 ליזרעאל.

[29] וולטר סקוט, איבנהו, 1820, תר' אורי רפופורט, 1956 לעמיחי; מרי מקסוויגן, ילדי המחתרת בצפון, 1942, תר' רחל לן, 1964, לעם עובד ("דן חסכן"). על ספרים מתורגמים לילדים ולנוער בשתי הוצאות אלה - ר' להלן.

[30] ר' הערה מס’ 26; וכן: ג'ין ובסטר, אבא ארך רגליים, 1912, תר' אפרת כהן, 1959, לי מרכוס; אלינור פורטר, פוליאנה, 1913, תר' אפרת כרמון, 1961, לש’ זק.

[31] חוה חבושי, קשה להרוג קקטוס, 1991, ספריית מעריב; אסור לבזבז שקיעות, 1994, מסדה ("קריאת ביניים").

[32] המידע לגבי מחל"ס מצוי בידי ממקור ראשון, כמי שערך את רוב המהדורות החדשות והמחודשות שראו אור משנות ה-80 ואילך. אלכסנדר אלן מילן, פו הדב, 1926, תר' ורה ישראלית וא"ד שפיר, השירים בתר' נתן אלתרמן, 1943; פעוטים היינו, 1924, תר' יעקב אורלנד, 1946; אנחנו שנינו, 1927, תר' יעקב אורלנד, 1957, שלושתם למחל"ס. יורם טהר לב, משק יגור, טיוטא, 1975, הקיבוץ המאוחד; יהודה אטלס, והילד הזה הוא אני, 1977, כתר.

[33] לואיס קרול, עליזה בארץ הפלאות, 1865, ועליזה בארץ המראה, 1872, תר' אהרן אמיר, 1951; וכן: עליסה בארץ הפלאות ועליסה בארץ המראה, תר' אוריאל אופק, 1989 (המתרגם הספיק לאשר את ההגהות, את ההערות ואת השינויים, אך התרגומים נדפסו רק אחרי מותו). תרגומיה המוערים של רנה ליטווין ראו אור ב-1997 וב-1999 בהתאמה.

[34] א"א מילן, הבית בקרן פו, 1928, תר' אהרן אמיר, 1951, בתר' אוריאל אופק, 1979, ובתר' אבירמה גולן, 2010.

[35] נראה שהמיתון העניק למחל"ס את הדחיפה האחרונה במדרון: ההתעקשות על ספרות איכותית ולאו דווקא נמכרת והנכונות להסתכן בניסויים בלשון אילצו את ישראל זמורה לחדול מפעילות (בעקבות שיחות עם אהד וצבי זמורה). אבל כבר ב-1972 חודשה בהוצאה עצמאית - תחילה זמורה ביתן מודן ואחר כך זמורה ביתן - הדפסתם של כמה כותרים מבטיחים תוך שמירת הזכויות למחל"ס; היו בהם, למשל, ההוביט של ג'ר"ר טולקין, שזכויותיו נמסרו לישראל זמורה מתוך אמון אישי של ההוצאה המקורית (עדותו של אהד זמורה, אוקטובר 1997); כשהתפנה אחיו הבכור של אהד, צבי זמורה, לעסקי מו"לות, נדפסו תרגומים חדשים לרוב, רועננו תרגומים נוספים, ונרכשה הוצאה ותיקה, הדר, וספריה שולבו בהפקות של מחל"ס (המידע - מתוך מעורבות אישית בעשייה).

[36] ג'ימס מתיו בארי, פיטר פאן, 1916, תר' בנימין גלאי, 1963 (הציטוט מעמ' 103-102); תר' אבירמה גולן, 1984 (הציטוט מעמ' 85). תר' מוער מעשה ידיה של גילי בר הלל לאריה ניר (2011) כולל גם את פיטר פן בגני קנזינגטון.

[37] קנת גרהם, הרוח בערבי הנחל, 1908, תר' יונתן רטוש, 1956, אוריאל אופק, 1984, למחברות לספרות; יעל רנן, 1986, למודן.

[38] יונה טפר, המסע אל העמק הנסתר, 1995, הקיבוץ המאוחד, סדרת "קריאת כף", עמ' 9-8 ו-15-14.

[39] אלינור פרז'ן, סנדל הזכוכית, 1955, תר' דליה רביקוביץ, 1959; את חדר הספרים הקטן, 1955, תר' רביקוביץ תחילה בשם החדר בעליית הגג, 1960 – והוא נדפס מחדש בשני כרכים, הנסיכה מגן עדן וארץ יערות המערב, 1993.

[40] נורית זרחי אמרה לי במפורש כי הקריאה בספרה של פרז'ן, החדר בעליית הגג, הוא שגרם לה לרצות לכתוב לילדים.

[41] אדית נסביט, הטירה הקסומה, 1907, תר' בעז עברון, 1960; פמלה טרברס, מרי פופינס, 1934, תר' דליה רביקוביץ, 1961.

[42] אסטריד לינדגרן, מיו, מיו שלי, 1954, תר' דניאל נחשול, 1966, מהדורה חדשה בעריכת יחיעם פדן, 1991.

[43] אסטריד לינדגרן, גילגי [ארך גרב], 1945, תר' אביבה חיים, 1956 לש' זק. בילבי גרב-ברך, תר' דנה כספי, 2009, לזב"מ.

[44] למשל, נורית זרחי, יוני והסוס, 1975, זמורה, ביתן, מודן, וכן ניצי מזווית העין, 1985, הקיבוץ המאוחד; שלומית כהן אסיף, נסיכת עגילי העשב, 1996, עם עובד.

[45] ולנטין קאטאייב, מפרש בודד מלבין באופק, 1936, תר' לאה גולדברג, 1942; ניק[ולאי] אנוב, האח האובד, תר' יוכבד בת מרים, 1943 - שניהם לספריית פועלים.

[46] אסטריד לינדגרן, האחים לב ארי, 1973, תר' חנה קרגיוז, 1984 – העלילה רבת ההוד שולחת ילד נכה אל עולם שבו הוא לוקח חלק במאבק למען הצדק, ובד-בבד מרמז לדיון בשאלה הקשה לעיכול של מוות; פול גאליקו, ג'ני, 1950, תר' רינה וגדעון ברוך, 1990 – הוא סיפורו של ילד שהפך לחתול, הנקרא כפיתוח לסיפור הקצר "ימי-החתולים של מוריס" מאת אדית נסביט (בתוך העולם המכושף, 1912).

[47] משה שמיר, הוא הלך בשדות, 1947; ראובן קריץ, בוקר חדש, 1955 – לספריית פועלים.

[48] עמלה עינת, היום בו אסרו את אבא, 1997, הקיבוץ המאוחד, עמ' 118 ו-123.

[49] יוהנה ספירי, היידי בת ההרים, 1880, תר' ישראל פישמן, 1946, מ' ניומן. תר' שלמה ניצן לכתר, 1983 ו-2011.

[50] ג'ון רונלד רעואל טולקין, גילס האיכר מפרזון, 1949, תר' דליה טסלר, 1968; לוסי מוד מונטגומרי, האסופית, אן מאבונלי ואן שרלי, 1915-1908, תר' י' פישמן, 1957-1951 - כולם למ' ניומן. התר' לכתר: 1989, 1991, 1993 ושוב 2011.

[51] סלמה לגרלף, מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר, 1908-1906, תר' ח"ש בן-אברם, 1943 לעם עובד.

[52] אסטריד לינדגרן, קרלסון המעופף, 1955, תר' א"ד שפיר, 1967; רסמוס והנודד, 1956, תר' גבריאלה אלדור, 1966; רסמוס ובולע החרבות, 1957, תר' רות לבנית, 1971 – אין קשר לספר הקודם; ילד ושמו אמיל, 1966, תר' תמר שלמון, 1976; רוניה בת השודד, 1983, תר' תמר שלמון-נסי, 1985. את שלושת ספרי אמיל תר' רות שפירא לידא"ח, 2011-2009.

[53] סקוט או'דל, אי הפינגווינים הכחולים, 1960, תר' ורה ישראלית, 1967; כריסטינה נסטלינגר, מצפצפים על המלך מלפפון, 1972, תר' נירה צפריר, 1986; פטרישיה מקלקלן, שרה פשוטה וגבוהה, 1985, תר' דוד נגב, 1989.

[54] יאנוש קורצ'ק, יותם הקסם, 1934, תר' יוסף ליכטנבוים, 1944, קאיטוש המכשף, תר' אורי אורלב, 1987, שניהם ל"דן חסכן". קיטוש הקוסם, תר' יוכבד פרימן, 2000, למרגנית.

[55] בברלי קלירי, מר הנשו היקר, 1983, תר' שולי נוסבאום, 1984 לעם עובד ("דן חסכן"); נורית זרחי, וולפיניאה מומי בלום, 1986, מסדה ("קיפוד") – על ההשפעה סיפרה לי זרחי עצמה. השוואה מפורטת עשויה להועיל למי שההערכה שלעיל תעורר בו עניין; על ספרים מתורגמים לילדים בהוצאת מסדה – ר' להלן.

[56] קורנל מקושינסקי, איגרת מעולם האמת, 1936, ומסע בסימן כלב, 1938, תר' דוד אליפלט, 1955; השד מכיתה ז',1937, תר' צבי ישיב, 1956; בתיה, 1937, תר' שלמה סקולסקי, 1956; ארבעה מהם תורגמו מחדש למרגנית.

[57] אדוארד בס, אחד-עשר האלופים, 1922, תר' אליהו מייטוס, 1942; רוברט לואיס סטיבנסון, גנוב גונבתי [=נחטפתי], 1886, תר' מנשה לוין, 1943; נתנאל הותורן, גן עדן הילדים, 1852, תר' משה בן-אליעזר, 1945.

[58] הנרי ריידר הגרד, מכרות המלך שלמה, 1885, תר' מרדכי גלדמן, 1971; היא, 1887, תר' יצחק לבנון, 1969.

[59] ג'ון מייספילד, חבורת חצות, 1927, תר' גדעון טורי, 1971; ויליאם מיין, הפוך את העולם, 1954, תר' רינה נץ, 1970; ארתור רנסום, שייטי 'סנונית' הנועזים, 1930, תר' דבורה עומר, 1965; ברברה שפכט, להתראות סר ארצ'יבלד, 1968, תר' פנחס אלעד, 1971; א"א מילן, מעשה במעשה, 1918, תר' ראובן בר-יוסף, 1970.

[60] ג'ורג' מקדונלד, הנסיכה והשדונים, 1872, תר' אוריאל אופק, 1965 – למקדונלד היתה השפעה על סופרי הדור הבא, כנסביט.

[61] ראוי להוסיף, כי שניים מהתרגומים היפים ביותר של מסדה לא נכללו בסדרות אלה: האחד הוא ספר המעשיות הנהדר של כריסטיאן פינו, הדובה ירוקת הכפות, 1956, שתר' אליהו מיטוס, 1959; והאחר – ספרו הפיוטי של רנדל ג'ארל, משפחת החיות, 1965, עם איוריו העדינים של מוריס סנדק, שתר' נירה צפריר, 1987; בשנים הבאות נקלעה הוצאת מסדה לקשיים, וב-1995 נאלצה להעביר להוצאת מודן את כותריה משלוש הסדרות הנ"ל וכן את כותרי הסדרות לילדים בעריכת זהר שביט ורותי נויגרטן, "קיפוד", "שעת קריאה", "קריאת ביניים".

[62] טובה ינסון, משפחת החיות המוזרות, 1949, התר' מ-1964, ועמק החיות המוזרות, 1957, התר' מ-1966 להדר - שנתיים לפני שנכתב ספר הזכרונות של מומינאבא, תר' תמר שלמון, 1979, לזמורה ביתן; אוליבר בטרוורת, תעלומת הביצה הענקית, 1956, התר' מ1964- להדר; פרנסס הודג'סון ברנט, סוד הגן הנעלם, 1911, התר' מ1968- ליזרעאל.

[63] מרק טווין, הרפתקאות תום סויאר, 1876, התר' מ-1969, ועלילות הקלברי פין, 1884, התר' מ-1969 למזרחי; א"א מילן, הבית בקרן פו, 1928, התר' מ-1979 לזמורה-מחברות לספרות; לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות ועליסה בארץ המראה, התר' נדפסו ב-1989 – ר' הערה מס' 33; קנת גרהם, הרוח בערבי הנחל – ר' הערה מס' 37; רודיארד קיפלינג, סיפורי ככה וככה, 1902, התר' נדפס לאחר מותו של אופק; ספר הג'ונגל – ר' הערה מס' 13 לעיל.

[64] בין תרגומיו של אוריאל אופק למרגנית נכללו (שנת הדפסת התרגום – בסוגריים): רואלד דאל, ג'ימס והאפרסק הענקי, 1961 (1975); פין, מר אל כאן אל, 1974 (1979); נורמן ג'סטר, המגדל הפורח באוויר, 1961 (1978); שלום עליכם, עלי כינור, 1903 (1980), קית רוברטסון, הנרי ריד ושות', 1958 (1978).

[65] רוברט לואיס סטיבנסון, אי המטמון, התר' מ-1974, ושלום עליכם, מוטל בן פיסי החזן, התר' מ-1976 – לכתר; אדית נסביט, חמישה ילדים והזהו, 1902, התר' מ-1974, ולואיס קרול, הרפתקאות עליסה מתחת לפני האדמה, 1886, התר' מ-1975 למ' מזרחי.

[66] אלווין ברוקס וייט, חוות הקסמים, 1952, תר' זהר שביט, 1977, תרועת הברבור, 1970, תר' יוכבד פרימן, 1982; לויד אלכסנדר, שתי פרשיות חייו הראשונות של לוקס קאשה, 1978, תר' אתי פז, 1987 (וסדרת 'פרידיין' שתר' אורי בלסם); אליזבת ג'נט גריי, אדם בדרך, 1943 [פרס ניוברי], תר' רותי שמעוני, 1985; אורסולה ק' לה-גוין, הקוסם מארץ-ים, הקברים של אטואן, החוף הרחוק ביותר, 1973-1968, תר' תמי כץ-מושיוב, 1987-1985; ספרי ההמשך לא תורגמו.

[67] רואלד דאל, דני אלוף העולם, 1975, תר' זהר שביט, 1984, העי"ג, 1982, תר' אורי בלסם, 1987 [שאר ספרי דאל: מר שועל המהולל, 1970, תר' אוריאל [בינה?] אופק, 1977 – ומהדורה מתוקנת 2005, שני ספרי צ'רלי, 1964 ו-1972, תר' אופק (והשוקולדה, 1975) ואורי בלסם (ומעופפלית, 1982), המכשפות, 1983, תר' טלי נתיב-עירוני, 2003, מטילדה, 1988, תר' יעל ענבר 2000, ג'ימס – ראו הערה מס' 64]; ג'ואן איקן, הזאבים מאחוזת וילובי, 1962, תר' עדית ויחיעם פדן, 1976, מזימות אפלות בבטרסי, 1964, תר' יחיעם פדן, 1982, ציפורי לילה בננטקט, 1966, תר' יחיעם פדן, 1984 – ספריה האחרים של איקן על דידו טווייט לא תורגמו לעברית, לפי שעה; קלייב סטייפלס לואיס, האריה, המכשפה וארון הבגדים, אחיינו של הקוסם, הסוס ונערו, המסע ב'דורך-שחר', הנסיך כספיאן, כס הכסף, הקרב האחרון, 1956-1950, תר' גדעון טורי 1985-1980, פרט לראשון שתר' שושנה וידל, 1961; מרי נורטון, הלקחנים, הלקחנים בשדות, הלקחנים על המים, הלקחנים באוויר, 1961-1952, תר' יוכבד פרימן, 1986-1983 – הספר הראשון בסדרה ראה אור בעברית בשם הדיירים מאחורי השעון, תר' אביב מלצר, 1957 לעם עובד; ב-1982 כתבה נורטון המשך חמישי, נקמת הלקחנים, העולה על ארבעת קודמיו, ואף הוא תורגם בידי יוכבד פרימן, 2001.

[68] מרי אלווין פאצ'ט, איקס הלוחם, 1953, תר' נימה קרסו, 1990, הדינגו הלבן, 1965, ונמר באפלה, 1964, תר' טלי נתיב-עירוני, 1987 ו-2000.

[69] מיכאל אנדה, מומו, 1973, תר' חנה טויכסלר, 1983; את שני ספריו האחרים של אנדה תירגמה למרגנית לנדה מטלון: את ג'ים ונהג הקטר, 1960, הוציאה תחילה לאור בעצמה, בהוצאת אביגיל, ועם רכישתו למרגנית – נקנו גם הזכויות לספר המשך, ג'ים וכנופיית ה-13, 1962, התר' מ-1986. ( הסיפור שאינו נגמר תורגם להוצאת לדורי.)

[70] רולף דקר, מריוס, 1967, תר' נורית קורנרייך-גולן, 1985.

[71] אסטריד לינדגרן, מדיקן והספוגית מיוניבקן, 1960, תר' מרים שוסטרמן, 1983 – הספרים האחרים של לינדגרן שנדפסו במרגנית: מדיקן, 1960, תר' הדר אלרואי, 1983; שלושת ספרי 'קאלה בלומקויסט' (אלוף הבלשים), 1953-1948, תר' מרים שוסטרמן, 1986-1982, שניים משלושת ספרי 'כפר המהומה', 1952, תר' רותי דנור, 1987. מיו – ר' הערה 42.

[72] אדית נסביט, הקמיע, 1906, תר' נ' מריון, 1979, ילדי המסילה, 1906, תר' איטה אלחנני, 1979; אלכסנדר דימא, שלושת המוסקטרים, 1844, תר' אביטל ענבר, 1988, ז'ול ורן, מסעותיו והרפתקאותיו של קפיטן הטרס, 1866, תר' מיכה פרנקל, 1990 – ר' הערה מס' 11 לעיל לגבי תרגום קודם), אי התעלומות, 1875, תר' דורית קלינגר, 1986; את"א הופמן, מפצח האגוזים, 1816, תר' בצלאל וקסלר, 1977; פרנץ מולנר, הנערים מרחוב פאל, 1899, תר' מרדכי ברקאי, 1984 – בתרגומו הקודם נקרא הספר מחניים: ר' הערה מס' 26.

[73] ראוי להעיר כי אהד זמורה ויתר אחרי שנת 2000 על הניקוד – נוכח עדויות שהוא מרתיע קוראים – ולעומת זאת עמד על מתן כבוד לספר בדמות כריכה קשה וציור עטיפה מושקע (תרתי משמע); רק אחרי מותו בשלהי 2003 ראו אור ספרי מרגנית בכריכה קלה.

[74] במפגשים פומביים עם עורכים מהוצאות אחרות שמעתי על כך שוב ושוב מפיה של נירה הראל: באותן שנים ביקשו ילדים רבים "ספר עם הפרח", כך אמרה למשל בכנס ספרנים ב-1983, והנוכחים אישרו את דבריה.

[75] היחס למרגנית היום [2012] ובשנים האחרונות מעיד כי נבואתו של אהד זמורה בדבר יצירת נוסטלגיה אצל קוראיה הראשונים של מרגנית [1975] אכן התגשמה.

[76] השיר בתרגומי אצל אורסולה לה גוין, החוף הרחוק ביותר, פרטים בהערה 67. על המפגש שמעתי מפי הקצינה בשיחה פרטית.

[77] ספרי מרגנית חדשים, בעריכתי, נדפסו בשנים 2005-1999; היו בהם גן החצות של תום, 1958, מאת פיליפה פירס, תר' נורית גולן, 2003, באד, לא באדי, 1999, מאת כריסטופר פול קרטיס, ואי-בוד, 1951, מאת מירה לובה – תר' את שניהם יוספיה סימון, 2002, קוו ואדיס מאת הנריק סנקביץ', תר' אורי אורלב, 2003, טאק לנצח, 1975, מאת נטלי באביט, תר' יעל ענבר, 2003, הכול בגלל סופר-מר, 2000, מאת קייט די-קמילו, תר' טלי נתיב-עירוני, 2002.

[78] צ'רלס דיקנס, שניים נגד שתיים, 1868, תר' אוריאל אופק, 1981; ג'ורג' מקדונלד, מעבר לרוח הצפון, 1871, תר' אוריאל אופק, 1983; קתרין פטרסון, אמן הבובות, 1976, תר' דורית גינת, 1986; איבן סאותהול, שוחת שועלים, 1968, תר' רוני גבעתי, 1982 - וכן סוף העולם, 1962, תר' דורית וינר, 1989.

[79] אנני ג"מ שמידט, מינוש, 1972, תר' יעל בן-שלום, 1996 [שניים מספריה הקודמים של שמידט תורגמו לעם עובד: מעלית הפלא, 1957, וויפללא, 1957, תר' הדסה ראם, ב-1974 וב-1968]; לויס לוורי, מונה מספר לכוכבים, 1989, תר' יחיעם פדן, 1997.

[80] ויקטור הוגו, עלובי החיים, 1863, תר' אביטל ענבר, 1978 (התרגום הודפס מחדש ב-2011); הרייט ביצ'ר סטו, אהל הדוד תום, 1852, תר' רפאל אלגד, 1986; אלכסנדר דיומא, הרוזן ממונטה כריסטו, 1846, תר' מיכה פרנקל, 1987 – כל אחד מהספרים קוצץ בערך לחצי, ומפי מיכה פרנקל שמעתי, עם הדפסת התרגום, שלא קיצר דבר; ובכל זאת נקל להיווכח שעם הקיצוץ נעלמו דמויות, או צצו בלב התרחשות שאינה קשורה למכלול הסיפורי.

[81] אליזבת [ג'ורג'] ספיר, המכשפה מאגם הקכלים, 1958, תר' אבירמה גולן, 1974, כתר; אבירמה גולן, גמדצוב, 1979, עידנים (ידיעות אחרונות) – השיחה עם גולן התקיימה בשנת 1983.

[82] הנריק סנקביץ', במדבר וביער עד, 1911, תר' מיכאל הנדלזלץ, 1991; רוברט לואיס סטיבנסון, אי המטמון, תר' יעל זיידמן ומיכאל חזק, 1994; ז'ול ורן, מסביב לעולם בשמונים יום, תר' אביטל ענבר, 1985, מיכאל סטרוגוב, תר' אביטל ענבר, 1987 (עם הופעת תרגום מלא זה נערכה השוואה בהארץ לתרגומה הפגום של עדינה בסון לכתר מ-1981), ילדי רב-החובל גראנט, תר' מיכה פרנקל, 1994 ועוד; קרל מאי, יד הנפץ, ו וינטו ויד הנפץ, תר' חנה לבנת, 1991 ו-1994.

[83] מתרגומי מיכה פרנקל למ' מזרחי : הקטור מלו, באין משפחה, תר' מ-1993, בחיק המשפחה, תר' מ-1995, הנער הנווד, תר' מ-1995 - תורגם בעבר בשם בן המלח (על שני הספרים האחרים ר' הערה 10); ז'ול ורן, רובור כובש השחקים, תר' מ-1991, הטירה בקרפטים, תר' מ-1992, רב-חובל בן חמש-עשרה, תר' מ-1993, הרפתקה בחלל (הקטור סארוואדאק), תר' מ-1995 – ראה אור בעבר בשם הארץ שנתלשה, תעלומה במכרה (הודו השחורה), תר' מ-1995.

[84] מתרגומי אוריאל אופק למ’ מזרחי: היו לופטינג, מסעות דוליטל הרופא, הרפתקאות דוליטל הרופא ודוקטור דוליטל המלך, 1986 – על תרגומיו של אופק למ' מזרחי מספרי קרול וטוויין ר' הערה מס' 63 לעיל.

[85] למשל, אניד בלייטון, החמישיה מפליגה לאי המטמון, 1943, תר' מ-1982 (להשוואה: ארתור רנסום, פיטר דאק, 1932, תר' רונית לנטין, 1987 לזמורה ביתן), (חבורת הבלשים והכלב) בתעלומת החתול המוזר, 1944, תר' מ-1956, (השביעיה הסודית) בהרפתקה, 1949, תר' מ-1955, חבורת הבולשים בתעלומת צלצול הפעמונים, תר' מ-1990. ב-2011 ראו אור מחדש כמה מספרי בלייטון בתר' דנה אלעזר-הלוי לאחוזת בית.

[86] למשל, אנתוני מלקולם באקרידג', הבקתה הקטנה של ג'נינגס, 1953, תר' אבנר כרמלי, 1968.

[87] למשל, אבנר כרמלי, האמיצים במסתרי רחוב עקביא, 1961; המשחק האחרון?1962; הרביעיה הנועזת אורבת, 1970; הימאים במבצע "גרזן", 1983; בשם עט אחר, און שריג, דני דין הרואה ואינו נראה, 1963 – מן הראוי להזכיר את ספריו היותר טובים של שרגא גפני בשם העט אבנר כרמלי: ספרו המטיף לשלום, מגילת דניאל ועבדאללה, 1953 למסדה, ספריו על יחסים בין בני נוער, המלחמה בשכונה, 1952, כתבים, ואולימפיאדת השכונות, 1954, , אלקנה; וספר מסתורין מרתק בשם תעלומת מגיד העתידות, 1956, זלקוביץ; בשנים 1958-1953 נכתבו רוב ספרי סדרת "הבלשים הצעירים" שרמתם לא היתה אחידה (הראשון ומהטובים שבהם, הבלשים הצעירים בתעלומת המעברה האבודה, 1953 למסדה; הבאים אחריו להוצאת זלקוביץ), ועבודתו של גפני-כרמלי כמתרגם של בלייטון קיבלה תנופה, כך שהמעבר אל הסדרות האחרות היה הדרגתי ביותר.

[88] למשל, תמר בורנשטיין-לזר, קופיקו העוזרת, 1965, זלקוביץ, הרפתקאות צ'יפופו ביפן, 1963, זלקוביץ.

[89] למשל, גלילה רון-פדר, ג'ינג'י או גונבי הצעצועים, 1981, אלישר, ג'ינג'י או צער בעלי-חיים, 1985, אדם-מודן; עירית אחת מהחבר'ה, 1983, למלוא – בד-בבד עם הסדרות הקלות כתבה רון-פדר ספרי קריאה לילדים, וכן ביוגרפיות, רומנים היסטוריים וספרים לנוער שמהם יוזכרו יהודי בעל-כרחו – על ילד יהודי ברוסיה, 1974, ברונפמן, המורד – על אברהם "יאיר" שטרן המפקד הראשון של הלח"י, 1973, מלוא, רק לא בחגורה – על חייו של ילד מוכה, 1995, אדם-מודן, מסטול – ילדים נתונים לפיתוי שבסמים, 1991, אדם-מודן, גדר פרוצה – על חייהן של ילדות במוסד לנערות, 1990, אדם-מודן; כן כתבה למבוגרים.

[90] למשל, סמדר שיר, צוציק או אני אף פעם לא אהיה גוליבר, 1987, מודן; נמרודרורני או שלושה עם שם אחד, 1988, מודן; אהבות קיץ, 1989, ספריית מעריב; דווקא השבוע, 1994, משכל – ולאלה מצטרפות סדרות אחרות, כמו "יויו", "חלאס" ועוד.

[91] למשל, בסדרת "צמרמורת" של ר"ל סטין, הילדה שצעקה... "מפלצת!" תר' ליאורה כרמלי, 1994, ספריית מעריב; ובסדרת "אזור הצללים" של ג"ר בלאק, קיץ של מפלצות ירוקות, 1995, אריה ניר-מודן.

[92] רוב ספרי "החמישיה", "חמישיית הבלשים והכלב" ובוודאי "השביעייה" תורגמו בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60; תפוצתם, ומִסְפְּרֵי ההשאלה בספריות, עלו בהרבה על ספרי איכות שנסקרו במאמר זה.

[93] אפשר להגיד ש"נבואה" זו התגשמה: זמן קצר לאחר שהמאמר נדפס לראשונה החל עידן הארי פוטר עם צאתו לאור של אבן החכמים, 1997, תר' גילי בר הלל, 2000. הקריאה במאות הספרים לנוער שראו אור בעקבותיו רבה, כנראה, ממה שידענו לפני כן.