דרקון

© איור - תמר נהיר ינאי

דרקונים הפכו זה כבר לדמויות שגורות בספרות הפנטזיה ובספרות הילדים והנוער (וזה לא אותו הדבר, אם תהיתם). אדית נסביט הקדישה להם כרך של סיפורים קצרים; אצל אן מקאפרי זו סדרת ספרים ארוכה למדי, "הדרקונים של פרן" (לאחוזתה באירלנד קראה "מרבץ הדרקונים"); אורסולה לה גווין שיבצה אותם בספרי החמישולוגיה "ארץ-ים", שממנה תורגמו שלושה לעברית; רובין מקינלי הקדישה להם את ספרהּ החרב הכחולה; ותקצר היריעה מלפרט את כל הדרקונים האחרים, בייחוד אם נמנה גם את הספרים המצוירים.

בחלק מהספרים יש לדרקונים תפקיד ספרותי ברור: לגלם את הגזע שנגדו מכוונים הפחד והשנאה של בני האדם.

קנת גרהם, מחבר הספר הנפלא הרוח בערבי הנחל (1908), היה פקיד בבנק של אנגליה ורק לעתים נדירות כתב סיפורים. בהיותו כבן ארבעים כתב סיפור שאינו ידוע כל כך, דרקון בעל כורחו (1898, ראה אור בנפרד ב-1934). הייתה לו כוונה גלויה למדי להגיד לקוראיו שהדעות הקדומות הן אלה שהופכות את האויב למפלצת, ושמתחת לשריון הקשקשים של הדרקון פועם לב רגיש – בדיוק כמו בחזם של בני אנוש.

גרהם הושפע מהלך הרוח הפשרני ששרר בחוגים רחבים באנגליה בזמנו, גם אם החוגים הקובעים יצאו למלחמה בחדווה רבה ב-1914, למשל. אבל קשה להגיד שהדרקון של גרהם היה פופולרי במיוחד משפרצה מלחמת העולם השנייה, ומי שנתן ביטוי לחשדנות המחודשת כלפי מפלצות למיניהן היה ג'ון רונלד רעואל טולקין בסיפור האיכר ג'יילס בן הכפר דון (1949; תורגם בתוך סיפורים מממלכת הסכנה, מרגנית). הגיבור שלו אינו ילד – כמו אצל גרהם – אלא איכר מפוכח; והוא נדרש להתגבר על שני אויבים רודפי בצע, דרקון טיפש ומלך שאינו חכם ממנו.

עלי להודות שהמודל של גרהם לא רק מפתה יותר מן המודל של טולקין, אלא שהוא גם רב השפעה הרבה יותר – מדיסני ועד יונתן גפן. נעים הרבה יותר להאמין שבצד השני של הגבול, או של הגדר, נמצאת אוכלוסיה שוחרת שלום. נעים לחשוב שאם רק נתפרק מנשקנו ונושיט יד לשלום, יתחיל עידן של מזרח תיכון חדש. כמה חבל שהעובדות מפריעות למימוש החלום.

בשנים האחרונות רואים אור אצלנו לא מעט סיפורי דרקונים, וממש באחרונה תורגמו הן ספרה של קורנליה פונקה, רוכב הדרקונים (מגרמנית: חנה לבנת; מרגנית) והן ספרו של טוני דיטרליצי,  קני והדרקון (מאנגלית: אסנת הדר; מטר). בשניהם הדרקונים נרדפים עד חורמה, אבל בעוד שפונקה מעמידה מול הדרקונים אויב נורא, דיטרליצי מעמת אותם עם בני האדם – ממש כמו גרהם.

דיטרליצי, המחבר-המאייר שברא את ספיידרוויק, מפריך תחילה את השמועות המוטעות, כאילו כל דרקון אוכל נסיכות ושורף בתים. אחר כך הוא משחזר אחד לאחד את ספרו של קנת גרהם – ואין פלא ששמות גיבוריו הם קנת (קני) וגרהם... אפילו ג'ורג' מחנות הספרים, שפעם קראו לו ג'ורג' הקדוש ושנודע כקוטל דרקונים, משתכנע שגרהם תמים ככבשה! הציור על העטיפה הוא מחווה לסיפור שאינו נגמר של אנדה, שבו נעזר הגיבור בדרקון חביב.

ההגנה הגורפת על הדרקונים מסתתרת אמנם מאחורי אמירות כלליות, שלפיהן "פעם" היו גם דרקונים רעים; אבל אין בכך כדי לצמצם את רישומם של הספרים המתעקשים להאיר את צדם החביב של רוצחי אדם מושבעים. רדפנו אותם, ולכן הם היו כאלה.

כדי לזרום עם המגמה השלטת, שבה דווקא טולקין יוצא דופן, וגם כדי להבין איך רואים אותנו מהצד השני, כתבתי את סיפורי, הדרקון מהר האש. בימים ההם (1993) היינו בעיצומה של אופוריית אוסלו. אצלנו שררה "אמונת גרהם". אבל מה חשבו בצד השני? זה הדבר שהטריד את מנוחתי. האם היינו דרקון בעיניהם – דרקון שרק ג'ורג' הקדוש יוכל לקטול אותו?

הפרק הראשון, המובא כאן, אינו משיב על השאלה הזאת; הוא רק מתחיל לגעת בשאלת הדעות הקדומות, שהן נחלת כולנו – דרקונים ובני אדם.

דרקון

© איור - תמר נהיר ינאי

הדרקון מהר האש

פרק ראשון: גדול, מפחיד ומסוכן

הרוכל הנודד תמיד אומר שבכל כפר כמו שלנו יש נשים חרוצות ובעלים עצלים, ולהפך. יש אנשים שמתפרנסים מעמל כפיהם, הוא ממשיך, ויש כאלה שמרוויחים מטיפשותם של אחרים. ואז הוא מביט בנו ואומר, ויש ילדים; בכל כפר יש המון ילדים. אין לי ספק שהוא יודע כי בכל כפר יש גם רועה צאן, גם אם אינו מדבר עליו. כן, יש רועה, והוא גר הרחק מהבית האחרון בקצה הכפר, בבקתה קטנה שסבו הקים במו ידיו בין ההרים. לפעמים יש לרועה אישה וילדים, וכאשר הילדים מתלוננים על הבדידות ועל המרחק הרב מבית הספר, הרועה עונה להם שאין לו ברירה: הוא חייב להיות סמוך למרעה הטבעי, שצומח ומתחדש בלי הרף על מדרונות ההרים. בכפר שלנו חבריהם של הילדים שמחו תמיד לבקרם ולהתרוצץ בין הסלעים הגדולים; פחות מכך שמחו הוריהם של החברים להזמין את בני הרועה אליהם, אולי מפני שחששו מצחנת הצאן – הסיבה האמיתית שבגללה התגוררה משפחתו הרחק מבתי הכפר. הילדים אכן היו חופשיים יותר בבקתת הרועה מאשר ברחובות המרופשים והבלתי מרוצפים. כמעט הכול היה מותר שם, בבקתה הפשוטה, ורק דבר אחד אסרו עליהם ההורים באיסור חמור. "לא לטפס על הר האש," היו ההורים מן הכפר חוזרים ואומרים בכל פעם שהרשו לילדיהם ללכת ולבקר את ילדיו של הרועה. "אבל למה?" היו הילדים שואלים. "בגלל מערת הדרקונים", היתה התשובה. "מה, יש בה דרקונים שאוכלים ילדים קטנים?" היו הקטנים שואלים בחשש. "עכשיו לא," היו ההורים משיבים, "אבל אף פעם אי אפשר לדעת." גם ילדיו של הרועה שמעו שוב ושוב שעליהם להתרחק מהר האש, עד שעזי בן העשר החל להציג שאלות. "ומה יקרה אם נעלה להר האש? אתה חושב שבאמת נמצא שם דרקון?" שאל את אביו. "מה שבטוח," פסקה אמו, בלי לתת לאביו שהות לענות, "זה שתמצא שם את מערת הדרקונים; וכשתחזור הביתה, תקבל מכות." "אבל למה?" שאל עזי. "גם אם באמת יש דרקונים במערה, מה כבר יכול לקרות לי?" אביו הניע את ראשו מצד לצד בדאגה כנה. "אתה באמת לא מבין?" נזף בו. "אילו היית רואה את מה שאני ראיתי, לא היית שואל." "מה?" שאל עזי. (מתעלם מקריאתה של אמו: "הפסיקו את זה מיד!") "יש שם סלעים שהיו פעם בני אדם," אמר אביו ברטינה. "ומי, לדעתך, הפך אותם לאבן? דרקון." "איך יודעים מה זה דרקון?" הוסיף עזי לשאול, וניכר היה שכעסה של אמו גובר. "אם היית רואה דרקון – איך היית יודע שזה דרקון?" "תאמין לי, עזי, שהייתי יודע,"אמר הרועה בהתרגשות. "אי אפשר לטעות כשרואים דרקון – אם הוא גדול כמו דרקון, מפחיד כמו דרקון וגם מסוכן כמו דרקון, יודעים מיד מה זה. אל תחשוב אפילו על המערה," ציווה עליו הרועה בפחד. "אם יש שם דרקון, חס וחלילה, הוא עוד עלול לבלוע אותך בנגיסה אחת. לדרקונים אין לב, והם שונאים בני אדם. תאמין לי, עזי, זה לא צחוק." עזי לא הוסיף להתווכח, אבל נראה שברגע שאביו אמר "תאמין לי", גמר אומר לעלות בהר האש ולהציץ במערת הדרקונים, סכנה-או-לא-סכנה.

למחרת, כשרצה עזי לצאת החוצה, קראה לו אמו. אשת הרועה היתה רזה ונמוכת קומה, שלא כנשות הכפר הגדולות ועבות המותניים. שעות רבות מדי יום היתה רכונה על הסירים, על הנול או בין הבגדים שצריך היה לכבס, להטליא ולקפל. "אתה זוכר מה שאמרנו אתמול," פתחה."אתה לא הולך למערת הדרקונים. זה ברור?" "בטח," השיב עזי, "אני סתם יוצא החוצה. למה לי להגיע למערת הדרקונים?" "אני לא רוצה שתגיע לשם גם בלי סיבה," אמרה אמו. "מוכרחים להיזהר. הרי בכל זאת יכול להיות שיש שם דרקון." גדול, מפחיד ומסוכן, חשב עזי בלגלוג, ושעט החוצה.

דרקון

© איור - תמר נהיר ינאי

השמש זרחה, והיה חם בחוץ. מרחוק, על מדרון שנצנץ באור, ראה עזי נקודות מתנועעות בעצלתיים. הוא ידע שאלה הכבשים והעזים שרועה אביו, וכמעט בלי לחשוב הרכין מעט את ראשו, כמבקש להסתתר. ואף-על-פי-כן לא ויתר, והלך היישר אל הר האש.

הדרך אל ראש ההר הגדול היתה קשה. המדרונות היו תלולים מאוד, וסלעים רבים בלטו לכל עבר. לא היה שם שביל כלשהו: שבילים נוצרים במקום שבו הולכים בני-אדם, או לפחות כבשים ועזים. בחלקו התחתון היה הר האש חשוף אפילו מעשב הראוי לשמש למרעה, ובחלקו העליון היה פתחה המאיים, הפעור לרווחה, של מערת הדרקונים.

זו סתם מערה, חשב עזי. וגם אם יש בה משהו, לכל היותר זה בעל חיים פחדני – שפן-סלעים, נניח;  ואם יהיה שם יצור גדול יותר, לא יזיק לברר מהו, המשיך להרהר כשהוא נושם ונושף בגלל הטיפוס הקשה. עזי האמין כי אפילו ממשהו גדול, מפחיד ומסוכן, כמו דרקון, יצליח לברוח: ואם יתקרב בזהירות, ידע מה נמצא במערה הרבה לפני שיתגלה.

לוהט מחום הגיע לבסוף אל המערה הענקית בראש ההר. משטח של עשב דל השתרע לפניה, משובץ באבנים שחורות ובסלעים מגושמים. באמצע משטח העשב היה סלע כביר שבאמת נראה קצת, מהצד, כמו לוחם היושב על סוס ושניהם מכוסים בשריון ברזל. שיבולים אחדות צמחו מעל המערה, כאילו נזרעו הישר בתוך הסלע הקשה. הרוח נפחה בהן כאילו היו בלורית דלילה, בהירה. עזי הביט בפתח האפל של מערת הדרקונים, הפתח שנראה כמו פה של מפלצת קדמונית הצוחק ברשעות. ושם, בתוך האפלולית, נדמה היה לו שהוא רואה דבר-מה. קצת פנימה מסף המערה דימה לראות משהו רובץ; לא, זה לא היה דמיון. היה זה בלי ספק דרקון כביר – דרקון גדול, מפחיד ואולי גם מסוכן.

בפרק הבא מתגלה במקצת מיהו הדרקון – ונחשפות הדעות עליו בכפר...

דרקון

© איור - תמר נהיר ינאי

Scroll Up
© יחיעם פדן 2017 | יחיעם פדן | קיבוץ סמר | 8881500 חבל אילות | 08-6356725 | 052-3631424 | yehiam.padan@gmail.com