להחלטה של מו"ל, "כתר" במקרה זה, לתרגם מחדש את הנסיכה הקסומה הייתה סיבה טובה, כנראה. לא סביר שגרמה לכך התשוקה לתרגם את הפרק הראשון מתוך ספר ההמשך התינוקת של באטֶרקאפּ, מפני שאין בו ממש, כמו שאפרט בהמשך. זאת אומרת, מי שרוצה יכול לקרוא ואפילו להתווכח איתי, אבל לא ייתכן שזו הסיבה.

הנסיכה הקסומה, תירגום חדש

הנסיכה הקסומה, תירגום חדש

קראתי, השוויתי והבנתי. לעומת התרגום הפגום שנדפס לפני יותר מעשור, התרגום הנוכחי כמעט מושלם, גדוש הרבה יותר בהומור-תרגומי וקולח הרבה יותר. דוגמאות בהמשך. מעל שני התרגומים מרחף הסרט הנפלא שביים רוב ריינר עם רובין רייט (בתפקיד באטֶרקאפּ, שנקראה מרגנית בתרגום הראשון ונורית בצד העברי של הסרט), מנדי פטנקין (איניגו או איניֵיגו), אנדרה הענק (פיזיק), פיטר פאלק (סבא, במקום אבא בספר) ועוד. את ההקדמה החדשה שלו לספר פותח גולדמן במילים, "עד לפני כמה שבועות הייתה ההקדמה הזאת יוצאת קצרה מאוד: 'למה אתם קונים את הספר הזה?' כך הייתי שואל אתכם..." ובהמשך הוא מרחיב עוד ועוד על ייסורי הפיכתו של הספר לסרט וממציא שיחות הזויות עם סטיבן קינג.

כשמפיקים סרט לפי ספר, בדרך כלל הסרט נופל מהספר כמו שצילום-מצילום נופל מהמקור. לעתים נדירות מפיח הסרט חיים בספר מת – בעיקר בספר מן הקלאסיקה ששוב אין בו עניין בימינו; למשל, "מרי פופינס" של טרברס, שהתיישן מהר מדי, לטעמי, והפך לסרט מלהיב עם ג'ולי אנדרוז – או "במבי" המצויר. במקרים נדירים הסרט מושך לכיוון שונה מן הספר ומדובר, בעצם, ביצירה כמעט עצמאית: למשל, "ראן" של קוראסווה (על פי "אותלו" של שייקספיר).

אי אפשר שלא לעסוק גם בסרט במקרה הזה, מפני שכל העולם ובן דודו ראה אותו – מאז שהוקרן בארץ לראשונה ב-1987, נמכר באלפי קלטות וידאו ודי.וי.די ומוקרן שוב ושוב בערוצי הכבלים והלוויין. המהלך של הפיכת הספר הנסיכה הקסומה לסרט מלמד בעיקר איזה מזל יש לספר שמחברו הוא תסריטאי ("קיד וקסידי", "כל אנשי המלך", "מיזרי", "היט", "התא"); או איזה מזל יש לספר טוב המתגלגל לידיו של במאי מחונן בעודו ילד: כשיצא הספר לאור ב-1973, נתן אותו גולדמן לידידו, הבמאי קרל ריינר, כדי שייתן אותו לבנו רוברט, רוב – ומשהפך הבן לבמאי, סרטו השני היה "הנסיכה הקסומה"; את "בחורים טובים" (עם ג'ק ניקולסון וטום קרוז) ביים כחמש שנים אחר כך.

אבל, בעצם, מי חיבר את הספר? לפי כותרת המשנה שלו זו "האגדה הקלאסית מאת ש' מורגנשטרן על אהבת אמת והרפתקאות נועזות", ולכל אורך הספר מצטנע גולדמן ומציג את עצמו כמי שעיבד את הספר, ותו לא. תשאלו כל אחד ב"פלורין", והוא יאשר לכם את העובדה הזאת! את שתי ההקדמות הארוכות מדי בגרסת 2002 בעברית פותח גולדמן במלים אלה: "זהו הספר הכי אהוב עלי בעולם, אם כי לא קראתי אותו." בסופו של סיפור מפותל, העמוס במידע שולי בסוגריים, מתברר שאביו של גולדמן, מהגר מפלורין, סיפר לבנו את "החלקים הטובים" בסיפור – כלומר, אהבת אמת והרפתקאות נועזות – והשמיט את הפטפטת המייגעת שאיפיינה כל כך את הסופרים בעידן שבו הנייר היה יקר יותר אבל הספר עלה פחות. שנים אחר כך, כשרצה לחלוק עם בנו את חוויות הספר, התברר לגולדמן שאי אפשר לצלוח את הפרק השני, וכך מצא את עצמו מעבד את מורגנשטרן ומוסיף פה ושם הערות ציניות משלו במקום אותה פטפטת בלתי נסבלת.

הצרה היא שהסיפור הזה מצלצל כל כך אמיתי, שיש המתפתים לבלוע את כולו. אני זוכר היטב אותם בקרים בחורף של כיתה א' שבהם לא יכולתי לקום מהמיטה. אבי החל לספר בוקר אחד את "רובינזון קרוזו" בפרטי פרטים ובאופן מרתק כל כך, שפשוט לא יכולתי שלא לקום וללכת אחריו כמהופנט לכיור באמבטיה ולמטבח ולהשלים תוך כדי סיפור את הכנותי לבית-הספר. הסיפור בהמשכים ששמעתי מדי בוקר בוודאי רמז לי איזו השפעה תהיה לספרים על חיי. אבל מה שחשוב הוא שבמשך שנים רבות כלל לא עניין אותי לקרוא את "רובינזון קרוזו" של דפו, מפני שזכרתי כל פרט ממנו ממה ששמעתי; וכשבכל זאת ניגשתי לקרוא בו, התאכזבתי קשות. נדרש לי זמן רב למדי להכיר טובה לאבי, שחסך ממני את הגיגיו הדתיים של האיש שהגיע לאי הבלתי מיושב וכן הלאה. ועד היום, אני חייב להודות, אין לי מושג איך הפכו התיאורים הארכניים של התקנת כלי העבודה ובניית הבתים לסיפור מרתק וצבעוני בפיו של אבי.

אם זה קרה לגולדמן, מן הסתם לפני, זו בוודאי חוויה של רבים; אבל גולדמן מתעקש להגיד שאת הספר חיבר ש' מורגנשטרן הבלתי ידוע, היסטוריון החצר של פלורין. רבים סבורים שמורגנשטרן הוא סופר אמיתי; שכן, למה לתסריטאי שאינו סופר בולט להעמיד את עצמו באור דלוח של מעבד הספר? במקומות רבים בספר מדבר גולדמן על פלורין כאילו היא מדינה אמיתית – למהדורה הישנה (2002) צירפו מפה (למה בשחור-לבן?! במקור המפה בצבע) שבה נראות פלורין ויריבתה גילדר, שהן מדינות באירופה בערך כמו ששתי המדינות המספקות להן מטעני אורז אדירים הן אוּדֶה וטוּגָן (הוסיפו מ)... במהדורה החדשה (2013) מעצים גולדמן את הכזב וטוען אפילו שביקר שם! אגב, פלורין וגילדר הם שמות של מטבעות עתיקים, ובעצם גם שני השמות שבהם הייתה ידועה המטבע של הולנד עד שמטבע כל-אירופית תפסה את מקומה. בדור הבא עלולה הבדיה של גולדמן להישמע ביתר רצינות, כי רק במילונים ישנים יימצאו המטבעות האלה, ומי ידע מה היו שבדיה וגרמניה שהוקמו על פני פלורין הקדומה.

המשחק הבין דורי בספר – גולדמן ואביו המהגר, שסיפר לו את הסיפור באנגלית רצוצה – נמצא בסרט תחליף בדמות פיטר פאלק: הסבא המהגר בבגדיו המיושנים שהנכד האמריקאי המודרני חושש מפניו, אינו להוט לשמוע את הסיפור מפיו, עד שהוא נכבש כליל. נקדים ונעיר כי גולדמן אולי התקנא בסרט, ולכן את התינוקת של באטֶרקאפּ הוא מספר לנכדו. כאן ההבדל הגדול: בתום הקריאה בספר הנסיכה הקסומה, או הצפייה בסרט, ברור לנו שזו חוויה מהנהדרות בעולם זה של בדיה ואמת הכרוכות זו בזו. קריאת התינוקת של באטֶרקאפּ כרוכה בתחושת נפילה – ממש כמו זו שחווה פזיק בפרק הראשון שנכלל בספר הנפלא.

זיכרונותיו של גולדמן והמירוץ אחר הספר שזכר מילדותו מסתיימים בתרגום הישן בעמוד 47; בתרגום השני (2013) הם נמשכים עד עמוד 64. מי שידלג כליל, יפסיד את ה"רציו" של הספר. אבל

  • 1. לא כל אחד יעמוד בכך; ו-
  • 2. גם לגרפומניה צריך לשים גבולות (למשל, הסיפור על סנדי סטרלינג אינו חיוני). בסרט מצטמצמת כל הפטפטת הזאת לשני משפטים. בעבר המלצתי ל"כתר" להעביר לסוף לפחות את ה"הקדמה למהדורת חצי היובל" (סיפור הפיכת הספר לסרט).

כשסוף-סוף מתחיל הפרק הראשון, "הכלה", הקורא אמור להתייגע, בייחוד אם הוא נער: מצעד הנשים היפות בעולם, שהנסיכה הקסומה תהיה שיאו הבלתי נכבש, מצעד הנשיקות (איחס!) והמון אמירות מגוחכות המכוונות להעמיד את סיפור העלילה בהקשר היסטורי מדומה. למרבה הפלא, זה לא מייגע או משעמם, זה מצחיק. כמו קטעים מסוימים בסרט.

בעצם, זה סוד קסמם האמיתי של הספר והסרט: מעשייה רומנטית המלווה באמירות ציניות די צורמות; אנחנו יודעים שמגוחך להתרגש מרומנטיקה, אומרים גולדמן (וריינר) יחד עם הקוראים והצופים, אבל זה כזה כיף, שאנחנו רוצים עוד הפעם. רק נסיים לקרוא או לצפות, וכבר נחזור להתחלה וניכנס לעניין מחדש. דמויות שונות בספר ובסרט מבטאות את התפעמותן למראה אהבת אמת, שגילוייה המסעירים ביותר הם הטיפוס על צוקי השיגעון, ההליכה בעיניים פקוחות לתוך ביצת האש והסיבה היחידה שבגללה כדאי למי שכבר מת לחזור לארץ החיים.

בפרק השני מתחיל גולדמן לחשוף את ציפורניו: "זה הפרק שבו הפסיק בני ג'ייסון לקרוא בספר, ובאמת אי אפשר להאשים אותו. כי מורגנשטרן פתח את הפרק הזה בשישים ושישה עמודים על תולדות פלורין... משעמם? לא ייאמן עד כמה." מי שלא מאמין שאפשרית כתיבה כה "יבשה" (התרגום הישן) או כה משעממת, לא למד מספרי היסטוריה שקיבלו הכשר של משרד החינוך (או לא קרא אצל לואיס קרול איך התייבשו עליסה והיצורים ששחו איתה בבריכת הדמעות). בהמשך נשמע הערות דומות, לפני קפיצות כאלה ואחרות על פני עשרות ומאות עמודים. אמנם המומחה לפלורין, פרופסור בונג'ורנו, מגדיר קטעים אלה כ"סאטירה מענגת", ובכל זאת נקבל בוודאי בתודה מקרב לב קיצוץ 56 עמודים שבהם "המלכה אורזת את רוב מלתחתה (11 עמודים) ונוסעת לגילדר (2 עמודים)."

פרקים אחדים עוברים בנחת, ובפרק החמישי שכולו עלילה מגלה "מורגנשטרן" אותן תכונות של גולדמן (או להפך): להתערב בסיפור, להעיר הערות בסוגריים וכן הלאה. בפרק זה בספר ניכר יתרון קל על הסרט – עם תת פרק נהדר המוקדש לאיניגו מונטויה, ותת פרק נוסף המוקדש לפזיק. בפרק השישי יש לסרט יתרון באי האמון שמביע הנכד במהלך סיפורי ממזרי ביותר, וגם מפני שלא נכלל בו קטע מביך על תינוקת שהנסיכה חולצת למענה את "השד המושלם שלה" – והתינוקת מתלוננת שהחלב חמוץ. הספר והסרט משתווים במקום שבו הנסיכה אומרת להמפרדינק המגעיל שהוא פחדן, והנסיך כולא אותה ורץ לביבר המוות –

אבי הפסיק לקרוא. 'תמשיך,' אמרתי לו. 'איבדתי את המקום,' אמר. ...'זה לא בגלל זה,' אמר, ...'בילי, אתה סומך עלי?... בילי, יש לך דלקת ריאות, ואתה מתייחס לספר הזה ממש ברצינות... אז תסמוך עלי. אני לא רוצה להקריא לך את המשך הפרק הזה...' הילד אינו מוותר, מאיים למצוא את הספר במחבואו, ואז – אבי נאנח אנחה איומה. ידעתי שניצחתי. 'וסטלי מת,' אמר אבא.
איזה היפוך, איזה פליק-פלאק! בספר הקטע הזה פשוט נפלא. בעצם, גם בסרט.

כך ממשיך גולדמן עד הסוף המתוק; הסוף שהקצה אביו לסיפור (והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה), הסוף של מורגנשטרן (הם בורחים על גבי הסוסים המהירים ביותר בממלכה, ומקדימים את המפרדינק, אבל "כל זה היה לפני שהפצע בבטנו של איניגו נפתח שוב, ווֶסטלי התמוטט שוב, ופזיק פנה בכיוון הלא נכון;" ועוד), והסוף שבו גולדמן מנתח את הסוף הפתוח של מורגנשטרן, וחותם במשפט הבא:

"תבינו, אני לא מנסה לקלקל לכם את מצב הרוח. כלומר, אני באמת מאמין באהבה, ושזה הדבר הכי טוב בעולם, חוץ מסוכריות שיעול. אבל אני חייב לציין, בפעם המיליון ואחת, שאין צדק בחיים. פשוט יש בהם יותר צדק מאשר במוות."

הנסיכה הקסומה, תירגום ראשון

הנסיכה הקסומה, תירגום ראשון

כתבתי שבתרגום החדש (2013) מתגלה ההומור של גולדמן הרבה יותר מאשר בקודמו. אסתפק בדוגמה אחת, מן הפיוס אחרי שהנסיכה דחפה את אהובה לערוץ ומיהרה להתגלגל אחריו. בתרגום הראשון (2002) היא אומרת, "הו, וסטלי, לא התכוונתי לזה, דיברתי שטויות, הבלים ורפרפות." (וסטלי ידע שהתכוונה להגיד פרפראות, כי רפרפות זה מין פודינג. דה. לא מצחיק.) בתרגום השני היא נופלת בזרועותיו בקריאה, "הו, וסטלי, לא התכוונתי לזה, בחיי, אני נשבעת, לא התכוונתי לגרום לך כל כך הרבה גבינת נפש." (וסטלי מבין שלא התכוונה לגבינה – אלא לעוגמת נפש; ושמדובר בהתנצלות.)

כאמור, התרגום הראשון (2002) חורק כמו חליפת שריון ששכחו לשמן אותה. ראו, למשל, את המלים היחידות שווסטלי-הצעיר אומר ליפהפייה שלו. במקור הוא אומר as you wish – ובעברית: "מה שתרצי" (מן הסתם ש' בשווא). חייבים להרגיש בחריקה, בוודאי בשעה שהוא חוזר על המילים בעודו נופל לערוץ. בתרגום השני (2013) הוא אומר "כל מה שתרצי". אוה! (מי שלא הבין, שיספור את ההברות.) ומה חוזר ואומר איניגו לרוזן רוגן בעברית של התרגום הראשון? "שמי הוא איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי. התכונן למות." אוף! בתרגום השני אומר הסייף, "שלום, שמי איניגו מונטויה. הרגת את אבי; היכון למות." טוב בהרבה – אם כי הייתי כותב "רצחת" וגם "עכשיו תמות". כדי שהחריקות לא יפריעו, המלצתי לקוראים לפני עשור, צריך להחליק מעליהן מהר, לשמוע באוזני רוחנו את המקור (מפיו של מנדי פטנקין, ששיחק את איניגו) ולהמשיך לצלול בסיפור הכי רומנטי והכי לא רומנטי שנדפס בארצות הברית במאה העשרים ז"ל.

לתרגום החדש (2013) עשרות אלפי יתרונות – וארבעה חסרונות בולטים. האחד הוא התיאבון שקיבל גולדמן, להכביר הערות ולהוסיף עוד ועוד הקדמות ארוכות עד אין קץ; כל הדיבור הישיר אלינו מעל ראשי הגיבורים מזכיר, למשל, את מה שעושה ג'יימס מתיו בארי בספרו, פיטר פאן (שימו לב, כאן וכאן מחזאי או תסריטאי שיש לו ספר אחד ראוי) – אבל מי שאינו יודע לשים גבול לפטפטת מסתכן באבדן קוראיו. בארי ידע לעצור בעוד מועד.

החיסרון השני הוא הפרק מתוך התינוקת של באטֶרקאפּ, הכתוב בסגנון של חיבור בכיתה חית. קודם כול, החזרות האין סופיות על מה שקראנו בספר המוכר; ואז העלילה הדלוחה, הדיבורים הבאים במקומה וגם מעשה האהבה:

'נתחיל בעמידה או בשכיבה?'

'שאלה טובה מאוד... זה נושא שנוי במחלוקת.'

'טוב, אולי ננסה את שתי האפשרויות. אולי כדאי שאביא שמיכה, למקרה שנמשיך בשכיבה?... אם נתחיל בשכיבה, שנתחיל קרוב אחד לשני או שנתרחק וכל אחד יהיה בקצה שלו של השמיכה?'

וכן הלאה. מצחיק? קצת. אבל גם מייגע. אפילו כאן גולדמן לא מתאפק ומעיר שהשומע בן העשר אהב את הסצנה הזאת.

החיסרון השלישי הוא הצפיפות בטקסט החדש הבאה על חשבון נוחות הקריאה. והחיסרון הרביעי? העטיפה. הציור בעטיפת התרגום הראשון (2002) היה מוצלח, בעיני, יותר מהסכמטיות של עטיפת התרגום החדש.

וויליאם גולדמן, הנסיכה הקסומה, מאנגלית: שירה אלעזרי, כתר 2002 (330 עמ')
ויליאם גולדמן, הנסיכה הקסומה, מאנגלית: איריס ברעם, כתר 2013

(350 עמ' וכן פרק ראשון מתוך התינוקת של באטֶרקאפּ, 51 עמ' כולל ההערות – שהן יותר מחצי)

Scroll Up
© יחיעם פדן 2017 | יחיעם פדן | קיבוץ סמר | 8881500 חבל אילות | 08-6356725 | 052-3631424 | yehiam.padan@gmail.com