על קלסיקה לילדים וקלסיקונים בעקבות ספר חדש של פרופסור יעל דר

דודה של שום איש

דודה של שום איש

כולנו נוטים לשפוט לחיוב (או לשלילה) ספר שקראנו לראשונה. לעתים אנחנו נרגשים עד כדי כך שאין לנו ספק שגילינו ספר קלסי. אבל מוטב להמתין: הגדרת הקלסיקה חלה על ספר הממשיך לעורר עניין ארבעים וחמש שנה לפחות אחרי שהודפס לראשונה שהוא אכן ספרות במיטבה, כלומר שיש בו לפני הכול סיפור בנוי כהלכה.[I] בתוך הגדרה רופפת כל כך נקל למצוא ספרים שלא תהיה הסכמה על ערכם הקנוני, ועם זאת סביר שרבים מהקוראים יסכימו לפחות על חלקם. בספרה של יעל דר, דודה של שום איש – קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית, נקבצו כתבות שהכינה במהלך השנים על עשרים ושישה סופרים, ורובן מעניינות, לטעמי. רק כותרת המשנה, ובה האמירה כי מדובר בקלסיקה וקלסיקונים, מחייבת להציב סימן שאלה גדול. באמת? כל אלה ספרים קלסיים בעברית? ואם אינם כאלה, איך נקרא למחבריהם קלסיקונים
אהבת ציון

אהבת ציון

תואר שהוענק להומרוס ולשכמותו, למיטב הבנתי, והושאל גם למחברים שכתבו לפני מאות שנים? ספר הנוער הראשון בעברית, אהבת ציון מאת אברהם מאפו, נזכר בספר שלפנינו רק בתוך ציטוט מדברי המשוררת מרים ילן-שטקליס. תמהני: אהבת ציון ראה אור לפני כמאה וחמישים שנה והוא ספרות במיטבה; האם אינו קלסיקה? מדוע, רק מפני שלא נדפס מחדש בשנים האחרונות? אם כן, מתעוררות שתי קושיות: האחת, האם קרבתו של סופר למו"ל בעל אמצעים תקבע מה יהיה קלסי ומה לא? דוגמה בעין: אנדה עמיר-פינקרפלד; שיריה החביבים דהו עם השנים והיו זכורים לנו רק בדוחק, לדעתי, אלמלא השתמרו ספריה בזכות העובדה שהוצאת דביר ממשיכה להתקיים בתוך הוצאת זמורה בתוך הוצאת כנרת. הקושיה ההפוכה היא זו: אם ספר שנעלם מהמדף מאבד את מקומו בקלסיקה, למה לבַכות את אני וטלי או את מיקי מהו הארכאי של אברהם שלונסקי? אין לי ספק ששלונסקי ראוי להיחשב לאחת מאושיות הקלסיקה גם לילדים, ולכן יכוּנה להלן קלסיקון, אבל לא בגין בדיחות חבוטות בספר שזכרו אבד (כנראה, בצדק), אלא בזכות המחזה שכתב, עוץ לי גוץ לי, שהוא אכן מופת ספרותי ואף ממשיך לעורר עניין בקרב ילדים ומבוגרים. אוסיף לכל מי שמעקם את אפו ואומר שעוץ לי הוא עיבוד מעשייה של גרים, כי גם יצירתה הקלסית של פניה ברגשטיין, המלווה אותנו כבר 65 שנים, ויהי ערב, נובעת מיצירה קודמת – חלק זעיר מאגדה שנשארה בטיוטה פרי עטו של אנדרסן. תיאור: תיאור: קלסיקה או ספר נשכח? סופר שיצירותיו נעשו קלסיקה לנגד עינינו הוא אורי אורלב. יעל דר אינה טועה בכך שהיא רואה בו קלסיקון, אבל זו צרה: במקום לעסוק בספריו המצוינים, ובהם חיית החושך, קשה להיות אריה, סיאמינה ושירת הלווייתנים – שכל אחד מהם מבסס את מעמדו כבכיר הסופרים שלנו לנוער – אנו נידונים לקרוא על שירים שכתב בהיותו בן שתיים-עשרה! זהו קוריוז, לא תופעה ספרותית. דר מציינת כמה מספריו הרבים של אורלב הרומזים לחוויות ילדותו, ולטעמי כדאי היה להתמקד במשובחים שבהם, שלא כולם נזכרים אצלה, מסבתא סורגת והבית ברחוב הציפורים ועד רחוקי משפחה ומחשבות צימאון האניגמטי; גם הספרים הנזכרים אצל דר מופיעים (פעמיים) ברשימה סתמית, ואינם העיקר. נורית זרחי אמנם לא זכתה בפרס אנדרסן, כמו אורלב (הישראלי היחיד, בינתיים, שזכה בו), אבל בזכות השילוב המיוחד של פיוט עם מרד במוסכמות חורגת חשיבות כתיבתה לילדים ולנוער הרבה מעבר לעיסוק ביצירתה המשעשעת תנינה, שדר כותבת עליה. זרחי זכתה בפרס זאב לראשונה על אני אוהב לשרוק ברחוב (1967), ושיריה פורצי הדרך הם הסיבה הראשונה, כרונולוגית, לראות בה קלסיקונית,[II] מאז זכתה בפרסים רבים על אחדים מהספרים שהיו מופת לסופרים רבים אחרים:וולפינאה מומו בלום, אותה קיבלו חינם, החוש שלי לעסקים. כמו במקרה אורלב, הקורא רוצה לקרוא על מיטב ספריה של הקלסיקונית, ולא ברור למה עליו להסתפק בפירורים משולחנה. ההסבר נמצא בהקדמה לספר של דר. מקצת הרשימות מבוססות על מאמרים שפרסמתי בעיתון, היא כותבת; וגם, רשימת היצירות והיוצרים שבספר חלקית ואישית מאוד. מעניין לבחון מי מופיע ברשימה זו, אבל גם מי לא. למשל, איך נכנסת מרים רות לספר של דר? מעשה בחמישה בלונים ראה אור לפני ארבעים שנה (1974),
אני אוהב לשחק ברחוב

אני אוהב לשחק ברחוב

והתנאי הראשון לגבי קלסיקה הוא ארבעים וחמש שנים או יותר. האם לא מוטב היה להניח לה להמתין עוד שנים אחדות עם כותבים טובים אחרים, ובהם שלומית כהן אסיף, נירה הראל, חני לבנה, ועוד? יש ספרים אחרים שראוי היה להמתין קצת לפני שמכנים אותם קלסיקה לנוער, ובהם ספריהם לנוער של עמוס עוז ושל יהודה עמיחי – ואין בכך כדי לפגוע במעמדם בספרות ובשירה. ומי לא; למשל, לא נכלל אוריאל אופק – שייזכר לנצח בזכות מפעלו העיוני, וגם בזכות תרגומיו שטעמם לא פג, וכן בזכות כמה מספריו שעודם נקראים, והם רעננים כבשעת כתיבתם: שבע טחנות ועוד תחנה (1956), אין סודות בשכונה (1976, פרס זאב). אופק אינו לבד: עמו נשארו מחוץ לגדר הקלסיקונים גם לאה נאור עם זרעים של מסטיק (1966)ועם מקהלה עליזה (פרס זאב, כמובן). נזכיר עוד כי נמצא בספר את מרים ילן-שטקליס ואת נחום גוטמן, את נתן אלתרמן, את לאה גולדברג ואת חיה שנהב – ובין שאר הרשימות יש יותר עיסוק בקוריוזים מאשר בקלסיקונים. מאחר שלא החליטה מה קובע, ערך ספרותי בר-קיימא או פופולריות, מזגזגת המחברת בין מחברי קלסיקה למבוגרים שתרומתם לילדים קטנה (רחל, אליעז ואפילו ביאליק) ובין סופרים חביבים לילדים שאת יצירתם ממשיכים לדקלם במרץ (קיפניס, דמיאל, בורלא); בין לבין נגלה סופרים שכלל לא כתבו בעברית (מולודובסקי, לובה) – ואין להם שום יתרון על מאות סופרים מצוינים שגם הם מתורגמים. יש מפתח עניינים. דודה של שום איש – קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית מאת יעל דר, איורים: מיכל קליין, עורך: דורי מנור. סדרת מפתחות של הוצאת סל תרבות ועם עובד, 2014 ההסבר נמצא בהקדמה לספר של דר. מקצת הרשימות מבוססות על מאמרים שפרסמתי בעיתון, היא כותבת; וגם, רשימת היצירות והיוצרים שבספר חלקית ואישית מאוד. מעניין לבחון מי מופיע ברשימה זו, אבל גם מי לא. למשל, איך נכנסת מרים רות לספר של דר? מעשה בחמישה בלונים ראה אור לפני ארבעים שנה (1974), והתנאי הראשון לגבי קלסיקה הוא ארבעים וחמש שנים או יותר. האם לא מוטב היה להניח לה להמתין עוד שנים אחדות עם כותבים טובים אחרים, ובהם שלומית כהן אסיף, נירה הראל, חני לבנה, ועוד? יש ספרים אחרים שראוי היה להמתין קצת לפני שמכנים אותם קלסיקה לנוער, ובהם ספריהם לנוער של עמוס עוז ושל יהודה עמיחי – ואין בכך כדי לפגוע במעמדם בספרות ובשירה. ומי לא; למשל, לא נכלל אוריאל אופק – שייזכר לנצח בזכות מפעלו העיוני, וגם בזכות תרגומיו שטעמם לא פג, וכן בזכות כמה מספריו שעודם נקראים, והם רעננים כבשעת כתיבתם: שבע טחנות ועוד תחנה (1956), אין סודות בשכונה (1976, פרס זאב). אופק אינו לבד: עמו נשארו מחוץ לגדר הקלסיקונים גם לאה נאור עם זרעים של מסטיק (1966)ועם מקהלה עליזה (פרס זאב, כמובן). נזכיר עוד כי נמצא בספר את מרים ילן-שטקליס ואת נחום גוטמן, את נתן אלתרמן, את לאה גולדברג ואת חיה שנהב – ובין שאר הרשימות יש יותר עיסוק בקוריוזים מאשר בקלסיקונים. מאחר שלא החליטה מה קובע, ערך ספרותי בר-קיימא או פופולריות, מזגזגת המחברת בין מחברי קלסיקה למבוגרים שתרומתם לילדים קטנה (רחל, אליעז ואפילו ביאליק) ובין סופרים חביבים לילדים שאת יצירתם ממשיכים לדקלם במרץ (קיפניס, דמיאל, בורלא); בין לבין נגלה סופרים שכלל לא כתבו בעברית (מולודובסקי, לובה) – ואין להם שום יתרון על מאות סופרים מצוינים שגם הם מתורגמים. יש מפתח עניינים. דודה של שום איש – קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית מאת יעל דר, איורים: מיכל קליין, עורך: דורי מנור. סדרת מפתחות של הוצאת סל תרבות ועם עובד, 2014 יחיעם פדן - סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת מרגנית בהוצאת זמורה-ביתן, את הסדרה הצעירה ואת סדרת ראשית קריאה בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת מפרש לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו אודיסאוס ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.
Scroll Up
© יחיעם פדן 2017 | יחיעם פדן | קיבוץ סמר | 8881500 חבל אילות | 08-6356725 | 052-3631424 | yehiam.padan@gmail.com